אני יושב עכשיו בדירה העליונה, בקומה האחרונה של רב הקומות.
האור חודר מבעד לחלונות הרחבים ומאיר את כל רחבי דירת הגג שלי.
אני קם ופוסע לאט על ריצפת הפרקט וניגש להכין קפה במכונת
האספרסו שקיבלתי. אני לא אוהב את הקפה הזה, המשקה יותר מדי מר
וסמיך לטעמי, אבל זה מה שחילקו לנו בחברה לחג אז אין לי ברירה.
במיטה ממנה קמתי לפני מספר דקות שוכבת עדין שרון, שרועה על הגב
וחיוך מתוק על פניה. היא שוכבת שם שליווה ואני מחייך לעצמי,
תמיד הפתיעה אותי היכולת שלה לשכוח מכל הצרות ולהנתק כך סתם
מהעולם. הקפה מוכן. אני מוזג לי ספל וניגש לשבת אל מול החלון
העצום ממנו רואים את כל העיר. אני שומע את קול הציפורים
המצייצות ונותן לקרני השמש החמימות לשטוף את פני. איזה יום
נהדר. אני פותח את מדור הבורסה בעיתון הבוקר ומהנהן לעצמי
בסיפוק. כיף להתחיל את הבוקר בידיעה שהרווחת עוד חמשת אלפים
שקל במהלך הלילה. אין לי מה להתלונן, החיים שלי הם כל מה
שיכולתי לצפות בחלומות הכי ורודים, השגתי את כל מה ששאפתי אליו
אי פעם. שרון מתעוררת וניגשת אלי, אני מחבק אותה ומניח ראשי על
בטנה, מנסה לשמוע את התזוזות הזעירות של התינוק שברחמה. "בוקר
טוב" היא לוחשת ואני מתרומם ונושק על מצחה. הדפיקות הנמרצות על
דלת הכניסה מעירות אותנו מהשלווה, שרון ניגשת לפתוח. אני פונה
אחריה, מרחף בחדר כבתוך חלום. היא מושכת בידית ואז הכל נחרב
כמו מגדל קלפים הקורס ברוח. הירייה הראשונה מפלחת את חזה
והשנייה ננעצת ראשה. אני רץ לאחוז בה לפני שתפגע ברצפה אך לא
מספיק. הכל נראה כמו סצנה מסרט אקשן זול, כל שניה נמתחת לה
ואני לא מצליח לזוז. הכל בא לי בהפתעה גמורה,  הרי שילמתי לו
לעוד שבועיים ולא להיום.  
רוני, אבא של שרון, הודיע לי על הפיטורים ביום שלישי וידעתי
שאם לא אעשה מעשה נועז הכל יקרוס. כזה אני, כבר מגיל צעיר
למדתי שכדי להשיג משהו בחיים צריך להלחם. אפילו אם זה מחייב
אותך לדרוך על גוויות של אנשים קרובים . רוני גילה שאני בוגד
בשרון עם יעל, המזכירה הצעירה שלו. הוא צעק שעלי להתבייש בכך
שאני בוגד בשרון בעודה בחודש התשיעי, אבל לי נראה שמה שממש
הפריע לו הייתה העובדה שיעל העדיפה לשכב איתי ולא איתו, למרות
כל התחנונים הפתטים שלו. הוא איים לפטר ולנשל אותי מכל הרכוש
שהיה בבעלות שנינו, ולכן הייתי חייב לדאוג לעתיד הכלכלי שלי.
במקרה של מוות אני מקבל את הכסף והרכוש. כך היה כתוב בחוזה
שערכנו כשנישאנו לפני שנה וחצי.
כשסיפרתי לאמא שלי ששרון נהרגה היא הייתה המומה, היא מאוד
אהבה את שרון וציפתה להספיק לראות את הנכד שיוולד לפני שתמות.
לעזאזל עם הדפוק הזה, הוא היה אמור להגיע לאחר ששרון תלד. לא
רציתי לגרום לאמא שלי צער כזה. היא חולה ואני לא בטוח שהיא
תחזיק עוד הרבה זמן. חששתי מאוד שהיא תיפגע מכך אבל להפתעתי
היא קיבלה זאת בהבנה.
מגיל צעיר אני רגיל לפתור את הבעיות שלי בעצמי. תמיד ידעתי
להיחלץ מכל מצב אליו נקלעתי. לא משנה מה הייתה הדרך - העיקר
התוצאה, כך חינכה אותי אמא. זכור לי במיוחד המקרה ההוא כשהייתי
בכיתה ג' וחדוה שהיתה המורה שלי לטבע, התנכלה לי. היא הכשילה
אותי בכוונה במבחן הסיכום, ואני שאז עוד הייתי קטן ותמים לא
ידעתי מה לעשות. פניתי לאמא וחדוה נעלמה לה פתאום. כך לפחות
חשבתי אז בתמימותי. רק היום אני יודע שזו היתה עבודה של האמא
הדואגת שלי.
כשסיפרתי לאמא ששרון נהרגה היא כלל לא הייתה מופתעת. היא סיפרה
לי שכאשר נודע לה שהבוס של הבן שלה עמד לפטר את הבן האהוב, היא
עשתה את המעשה הנכון מבחינתה ושילמה למנוול שאני שכרתי תשלום
כפול כדי שיהרוג את שרון עוד באותו היום. אמא ידעה שאם שרון
תעלם הכסף ישאר אצלנו במשפחה. אמא הרי מאוד אוהבת אותי ותעשה
הכל בשבילי.
אבל הפעם היא הגזימה. אני לא מתכוון להתחלק איתה בכסף. ניגשתי
אל אמא וחנקתי אותה בשתי ידי. אני לא צריך שעוד מישהו יתחלק
בכסף שלי. גם לא האמא הכה אוהבת שלי.


7/1/2000