הוא מסתכל עלי בלי למצמץ, המבט שלו רך וכתום. כל החדר הומה
סביבנו. החברים בשולחן צוחקים ומציתים סיגריות. בינינו יש שקט
גדול, כבד.

כשנכנסתי לכאן מהגשם הדליל, הלב שלי קפץ ועוד לא ידעתי למה.
חברים התקשרו והזמינו אותי להצטרף אליהם לבית הקפה. הורדתי
ג'ינס מהקולב, שמתי סוודר גדול על החולצה הירוקה ויצאתי. בדרך
נרטב לי השיער וטיפות נזלו לי ישר לתוך האוזניים. ואז נכנסתי
וראיתי אותו בין החברים בשולחן העגול.

רק פעם אחת נפגשנו קודם לכן, לפני ארבע שנים וחודשיים, בסתיו.
חברה שלי למדה בבצלאל, ואני הגעתי לבקר בירושלים. היתה לה
שותפה בשם נעמי. תמיד קשה לי עם השם הזה, כי אני לא יודעת
בדיוק איך לבטא אותו. הוא היה החבר של נעמי. בערב הכנו מרק
ואכלנו כולם ביחד. נעמי קיבלה שיחת טלפון ועברה לדבר בחדר.
נשארנו שלושתנו. אחרי חצי שעה, החברה שלי פרשה לישון.

היו כמה דקות של שתיקה. אצבעות הידיים שלי היו קפואות והבטן
שלי עשתה רעשים מביכים. העיניים שלי נתקעו במאפרה שעל השולחן,
ולא הצלחתי להעתיק אותן משם. ערימה של שאלות הסתחררה בתוך הראש
שלי - מה אתה עושה? למה אתה כאן? איפה אתה גר? מה אתה לומד?
למה אתה חבר של נעמי? למה אתה נשאר לשבת איתי כאן, לבד, בסלון
הבית של חברה שלך? אבל שתקתי. והוא התחיל לדבר. הוא סיפר לי על
אח שלו הקטן, ששנים היה מאד חולה, ועל ההורים שהיו עסוקים
במחלה ושכחו קצת אותו. אני סיפרתי לו על הפחד שלי לדבר כשבחדר
נמצאים הרבה אנשים. הוא סיפר לי איך התאהב בכיתה י"א, והיה
בטוח שהתחושה הזו לא תעבור לעולם. אני סיפרתי לו איך הייתי
עומדת מול המראה, ילדה, מסתכלת על חולצה אהובה ומתפללת שאף פעם
לא אגדל, כדי שהיא תמיד תתאים לי.

בין סיפור לסיפור חייכנו, ונשמנו. כשהתחלנו לדבר, הצלחתי לנתק
את העיניים מהמאפרה. אבל היה לי קשה, ממש שורף, להסתכל לו
בעיניים. שתינו תה קר, כמעט קפוא, אבל אף אחד מאיתנו לא קם כדי
להרתיח מים. רחש המפתח בדלת השכנים טלטל אותנו מהמציאות שלנו.
הוא השתתק באמצע משפט, ושנינו האזנו להם מצחקקים בעוד הם
נכנסים הביתה. ואז, עם חיוך דקיק ונבוך, קמנו והלכנו כל אחד
לחדרו. למחרת הוא עזב עוד לפני שהתעוררתי.

היום הוא יושב מולי. אנחנו בבית קפה מלא ודחוס בריח של מגפיים
עם בוץ ומטריות רטובות. כולם צוחקים. הרעש מוציא אותי מדעתי.
הוא מסתכל עלי ולא ממצמץ. אני לא יכולה יותר, העיניים שלי
נשרפות. אני מוצאת מולי מאפרה. השבח לאל שהמציא מאפרות. ידיים
קפואות וזיעה מתחת לחולצה הירוקה. ארבע שנים וחודשיים. הוא
מסופר קצת יותר קצר, אני חושבת לעצמי, וכפות הידיים שלו נראות
לי פתאום גדולות. חוץ מזה, הכל אותו דבר.

"מה שלומך?" משהו מגיע אלי, אבל אני כל כולי בתוך המאפרה. "מה
שלומך?" הוא מדבר אלי. הלחישה שלו מוצאת דרכה אלי מתחת לראשן
של הצעקות שחולשות על השולחן. העיניים שלי מתרוממות לרגע,
ונכוות ישר משלו. אני עוצמת אותן ונושמת. אני לא יכולה לדבר.
החיוך שלי מתחפש לתשובה.

מבין הריחות של הגשם, והסיגריות והקפה, מתגנב אלי ריח מתוק של
סבון. אני יודעת שזה הריח שלו. הפה שלי מתמלא סוכר. מתוק, זה
מתוק מדי. אני לא יכולה לעכל את זה. אני מרגישה משותקת, אני
בקושי יכולה לנשום. מישהי אחרת, לא אני, דוחפת את הכיסא שלי
אחורה. מישהי אחרת מושכת שרוולים של סוודר גדול לכסות את כפות
ידי. מישהי אחרת גוררת אותי החוצה אל הרחוב, גבי אל בית הקפה,
כדי לחזור הביתה ולהתחיל לספור שוב ארבע שנים וחודשיים.