שלום לכולם. קודם כל אני רוצה להודות לכולכם שבאתם. אני יודעת
שהמעמד הזה לא פשוט לכם, ולכן אני חייבת לומר שאני מעריכה את
זה מאוד. שמי אדווה ואני רכזת משאבי אנוש, מיון והשמה. התפקיד
שאנחנו מחפשים דורש כישורים מסוימים מאוד, ולכן נאלץ לקבל רק
שניים מכם. אין זה אומר שאלה שלא יתקבלו טובים פחות, אלא שאינם
מתאימים לקווי האפיון שקבענו.
- מה קווי אפיון? איזה קווי אפיון? מה צריך לאפיין מוקדן?
זו הייתה יערה שהתפרצה. לא היכרתי אותה, אבל על חולצות כולנו
התנוססה מדבקה שמית.
הביטי יערה, התפרצה זו שנושאת את השם ענת, מדובר בתפקיד מכובד
מאוד. סיימה ומיהרה להביט באדווה המשרבטת. גזרה קופון, כנראה.
- נו שיהיה, פלטה יערה וחזרה לשחק בבלונד המוקרם שלה.

בכיס מכנסיי החגיגיים, אלה ששמורים לאירועים משפחתיים
ולראיונות עבודה, היה מקופל לו הפתק - מיזם, השמת הון אנושי,
הנגר 12. לכאורה פשוט, אך כשהגעתי לכתובת לא ציפה לי יוסף
הגלילי ולא סבא ג'פטו. מולי עמדה מפלצת מתכת תכלכלה-אפורה
שבישרה לי כי הגעתי לבית S&M, הקרוי על שם החברה בקומה
הראשונה.
ואמנם באזור של אס אנד אם פתרונות תקשוב, עזר לי סלולרי אנושי
בעל ניחוח יוקרה ענייני. בודאי, מיזם נמצאים באגף הדרומי בקומה
שישית. קח את מעלית מספר תשע.

ועכשיו אני רוצה שנקיים סבב פתוח. כל אחד יציג את עצמו, את
הציפיות שלו. ספרו לי על הפחדים שלכם, על השאיפות שלכם, תנו לי
את האני הפנימי שלכם, אמרה אדווה וחזרה לעמדת
המהנהנת-רושמת-אמפתית-בוחנת שלה.
טוב, אז שמי ענת, כמו שאתם רואים. צחקוק. אני מאמינה שעבודה
מחייבת נאמנות טוטאלית, התחברות לעבודה ומסירות עצומה. אדווה
הנהנה. תודה ענת.
ואני יערה. אני יודעת לעבוד, יש לי בי.איי במדעי החברה, אני
צריכה כסף. צחקוק נבוך.
כסף הוא לא הכל בחיים, אמרה ענת, חשוב הסיפוק, התרומה, ההגשמה
האישית. הצצה לכיוון אדווה. קופון מספר שתיים.
וגם דינמיות היא עניין חשוב, התפרצתי. העיניים עברו לכיווני.
חשוב שנדע להתקדם, לנוע, להיות בסביבה דינמית זה חשוב מאוד.
הנהונים מילאו את החדר.
במה מתבטאת הדינמיות? הקשתה עליי אדווה.
בכך שנהייה קינטיים. את מכירה את הפיסול הקינטי?
- כן
- אז אותו הדבר. שנדע לנוע במרחב, להתקדם.
- מעניין  מאוד, אתה צודק, הייתה זו ענת בתנועת מלקחיים
נוספת.

המעלית השקופה נעה לאט. מוזר יחסית לבניין היי טק, חשבתי תוך
כדי מלמול שמות המשרדים בדרך.
הספקתי לספור שני מכוני יישום, שתי תדמיות וייעוץ אחד.
המעלית נפתחה אל תוך רחבה מצועצעת. במרכזה פינגווין נטוש
מתערוכה מפורסמת שנשכחה ופסל בתנועה. קינטי, אני חושב. קינטי
זה אפנתי היום, דינמיקה בתנועה. גם דינמי זה חשוב. היום הכל
דינמי, אני חושב שאשתמש בזה בסדנה עצמה, גם היא דינמיקה
קבוצתית. היום הכל זז, נע, מתקדם. לדנה ברגר יש שיר: להתקדם
תוך כדי תנועה, כאילו שאפשר להתקדם בלי תנועה. קשקוש אפנתי,
אבל זה בסדר, אם אני אתחיל לדבר על סביבת עבודה דינמית, זה
מאוד ירשים. היום דינמיקה מוכרת. בדינמיקה היה דינמי. בקינטיקה
היה קינטי. מה זה בעצם קינטי? זה לא יין איטלקי? לא, זה משהו
בפיזיקה, ווקטורים. אבל גם קינטי יהיה טוב. עוברים ושבים, חלקם
עונדים כרטיסי עובד למפשעותיהם, בהו בי במבט מוזר. כנראה
שמלמלתי משהו. אח, כמה שקינאתי בהם.

ועכשיו אפזר בחדר היגדים. אני רוצה שכל אחד יקום ויעמוד ליד
ההיגד המתאים לו ביותר וינמק מדוע.
- אבל למה?
- יערה, חשוב שאדווה תנתח את הכוונות שלנו. לאן אנחנו רוצים
לנוע, מה עומד ברצף השאיפות הדינמי שלנו לעתיד, עניתי
בביטחון.
- בדיוק כך, גיבתה אותי אדווה במבט נפעם, כמו מה שהוא אמר.
ענת, יערה ואני קמנו, שלושת האחרים, עציצי הקיר בהו זה בזה,
מנסים להבין מה אדווה רוצה מהם. נו, טוב מה אפשר לצפות מהם?
אישה מבוגרת מדי, רוב הקריירה שלה נעה כבר, איש שמן שמתקשה
לנוע ועוד בחורה צעירה ומכוערת - וזה כבר ממש לא נעים.
אין להם סיכוי ממילא.

הייתה זו שעת צהריים נמרצת. מיטב החליפות צעדו הלוך ושוב לעבר
העסקיות בסביבה, עוד קבוצות תועים מעוטרים במדבקות שמיות נפלטו
מהחדרים הסמוכים. כך התערבבו להם אנשי המדבקות ואנשי כרטיסי
העבודה, מלאים ביחסי בוזתיעוב הדדי, מחליפים מבטים קצרים. אלה
מקנאים ואלה מקונאים, אלה רוצים לתפוס את מקומם של אלה, אלה
חרדים להיפלט באקט יעילות עסקי אל עולם המדבקות, אלה וגם אלה
בודאי מבזתעבים את עבודתם שמבזתעבת אותם, רואה אותם ככרטיסי
עבודה, מדבקות פוטנציאליות וחוזר חלילה.
הפסל הקינטי נמצא בסמוך מאוד לפינת הקפה. ואנחנו, שישה לוחמים
נועזים יותר או פחות, יצאנו למנוחה.
יערה הייתה בטוחה שעוקבים אחרינו גם בהפסקה. איפה המצלמות?
שאלה אותנו ולא זכתה לתשובה. לאיש השמן קוראים צחי. הוא אכל
כריך פסטרמה באימה. מתפלל בליבו, ודאי, שאיש מעמיתיו לא ייזכר
בסדרה "שמש". האישה המבוגרת דיברה בסלולרי עם הילד שלה. דווקא
הוא נשמע דינמי מאוד, אפילו מבעד לטלפון. ענת יצאה אל הפאטיו
בפאתי הקומה לעשן סיגריה. המכוערת נשארה בפנים, סטטית
לחלוטין.
ואני נשארתי עם בלונדינית זועמת.
- כמו עגבניות בשוק, אנחנו. כולה מוקדנות ומה זה כל הבולשיט
הזה? תגיד לי, מה אתה מזיין את השכל על דינמיות? התכוננת בבית,
או שהפסל המכוער הזה נתן לך השראה?
- תיזהרי יערה, המצלמות, חייכתי.
- מצחיק מאוד. אתה באמת מרגיש דינמי כל כך? ככה בודקים אותך?
שטויות כאלה, בזבוז של זמן. ברור שענת הלקקנית הזאת תיקח את כל
הקופה. חנפנית מחורבנת. ואנחנו נכנעים לשיטה, זה מה שכל כך
גרוע כאן. אומרים את השטויות שמצפים מאתנו, משחקים אותה כאילו
כנים, כאילו שזה מעיד עלינו במשהו. אתה לא מבין? אנחנו כמו
עגבניות בבסטה, ממששים אותנו ומחליטים מי לפח ומי הביתה. זה
משפיל.

טוב, חברים, כמו שאמרתי בהתחלה, ניאלץ עכשיו להיפרד מארבעה
מכם. ושוב, חשוב לי להבהיר כי אין בפעולת הניפוי הזו שום דבר
שיעיד על חוסר כישורים, אלא על חוסר התאמה לעבודה הספציפית
הזאת. נשמח לראותכם שוב במשרדי מיזם לסדנאות נוספות. אנא, אל
תשכחו להוריד את המדבקות בצאתכם.

לא נעים להיות חוליה חלשה, לצאת סמוק לחיים, להשמיט את המדבקה
הטורדנית ולאחל בזיוף מעושה בהצלחה. במצב כזה לא נעים להיתקל
בחליפות הענייניות שעוברות ושבות, בפסל שלא פוסק לנוע.
בצאתי נזכרתי בריחות של גריז מהולים בפלאפל טרי;  בטרנזיטים
עמוסי גגונים, במבצעים בחנויות המפעל, בבליל קמעונאים קטנים:
חייט, מאפייה ריחנית, נגרים.
אזור התעשייה הזה מדיף ריחות בקרת אוויר, אבל מריח לי רע עכשיו
יותר מכל אזור תעשייה ישן.
ענת הציעה לי טרמפ, סירבתי בנימוס. אפילו יערה התפייסה אתה -
הן אחלו זו לזו הצלחה בעתיד. זה שטויות, אמרה ענת, חבל, דווקא
האמנתי שאזכה.
האישה המבוגרת ברחה לעבר הרכב שלה, משאירה שובלי מילים
סלולריות עם בנה הקטן.
- השמן והמכוערת, היית מאמין?
- זה מכור, פסקתי בנחישות בלתי מנומקת, הם בטח קרובי משפחה של
הבוס.
- כן, ברור.
- אתה בטוח שאתה לא צריך טרמפ? ניסתה שוב ענת תוך שחרור קיטור
עשן לאוויר הפתוח.
- לא תודה. אני מעדיף לעמוד קצת.