אני קם ביום שבת בבוקר, ומרגיש שונה.
מביט בחלון אך השמיים עדיים כחולים, השמש עדיין בוערת, וצליל
הציפורים עדיין מנעים את אוזניי.
מתקלח, מתגלח, מצחצח שיניים ומביט במראה, אך משהו עדיין שונה.
פותח את הרדיו, ועדיין שומע את אותם הצלילים הישנים.
מחבר את הגיטרה, ועדיין מנגן את אותם הצלילים הישנים.
פותח את העיתון, עדיין אותם כתבות; פיגועים, מחבלים והרוגים.
אך משהו עדיין שונה.
מחליט לרדת למטה, אל עבר הקיוסק שתמיד פתוח, בתחנת הדלק.
"שני קארלסברג בבקשה", אומר למוכר. הוא משיב : "דקה אחת
בבקשה".
הוא הולך, וכשהוא חוזר, הוא מביא איתו שלושה בקבוקי קארלסברג.
"ביקשתי רק שניים", אומר לו בקול רגוע. "השלישי הוא בשבילי. שב
בבקשה", השיב המוכר.
עניתי בחיוב. "אתה מרגיש במשהו שונה היום?", שאלתי את המוכר.
"לא, זהו יום רגיל", השיב. שתיתי את הבירה, והלכתי לדרכי.
בדרכי הביתה, חשבתי לעצמי שהכל אכן היה רגיל, אך משהו עדיין
שונה.
לפתע מתחיל לרדת גשם. זהו יום קיצי וסגרירי, לא ציפיתי לגשם.
הגברתי את הקצב ומיהרתי הביתה.
כאשר ידיי בכיסיי וראשי מורכן מטה, אני עדיין תוהה מה כל כך
מוזר ביום הזה.
אני מרגיש שכבר לא יורדות עלי טיפות. מסתכל למעלה, ורואה משהו
מכסה את ראשי.
עוצר בתדהמה באמצע הרחוב, מאית שניה עוברת ומישהי נתקלת בי.
"את בסדר?", שאלתי בבהלה, כשהיא שכבה על הריצפה. מיד עזרתי לה
לקום.
"אני בסדר, תודה." אמרה הבחורה. "מה את עושה עם מטרייה ביום
סגרירי שכזה?", שאלתי.
"הייתה לי הרגשה מוזרה כשיצאתי מהבית, ולקחתי מטרייה".
בזמן שאני עומד המום כשמחשבות זורמות בראשי, היא שואלת "טוב,
נלך?".
הבנתי שהיא רוצה ללוות אותי מתחת למטרייה. למרות שהגשם לא
הפריע לי ואפילו די נהניתי ממנו, הנהנתי בראשי.
בעודנו הולכים ומדברים, המחשבה המוזרה התפוגגה מראשי אט אט.
הרגשתי שהבנתי לשם מה נועדה ההרגשה הזו.
הגענו לביתי, "את רוצה אולי לעלות לאיזה כוס קפה חם?", שאלתי
אותה בחיוך.
"הייתי שמחה, אבל אני מאוד ממהרת", אמרה באכזבה. "אך אשמח אם
נשב לשתות 'איזה כוס קפה' מתישהו", אמרה בחיוך.
"גם אני מאוד אשמח, תשאירי לי מספר טלפון ואתקשר", אמרתי לה.
מיד הוציאה נייר ועט, וכתבה לי את המספר.
"נתראה מתישהו", אמרה, חייכה, והלכה. בעודי עומד המום מתחת
לביתי, אני נזכר שאיני יודע את שמה.
"חכי!", צועק בקול גבוה. רץ ימינה ושמאלה, אך לא רואה אותה
באופק.
הגשם עדיין יורד, וכשאיני שם לב, הנייר שאני מחזיק ביד, נרטב
לגמרי, והמספרים משתבשים.
עדיין מחפש אותה איפשהו באופק, אך ללא תוצאה...
ההרגשה המוזרה שליוותה אותי כל היום הופכת להרגשת אכזבה
ופיספוס, שמלווה אותי לאורך כל השבוע.