רביעי בנובמבר
בכיכר,
תל-אביב לובשת
סתיו,
אוויר מחוספס,
כמעט קר,
ועל הבמה,
מישהו מקריא שיר,
נזכר,
מישהו אחר שר
על שלום,
כמו הספד מייגע
לשברים של
חלום,
וכולם ביחד
מזמזמים תקווה,
מזייפים רעות,
ומי ישיר את
שיר הרוע?
מי יזכור את
המציאות?

נרות של נשמה
שמרחמים רק
על עצמם,
מישהו יורק
לכיוון האנדרטה,
אחר-כך מתנצל,
ובלילה נרדם,
ומי בכלל זוכר
את האיש ההוא,
שנרצח,
בנו סביבו מיתוס,
הוא נשחק,
עוד רגע יושלך,
השכחה כמו פח,
אשפה עייפה
של חטאים ועוונות,
קל יותר לשיר ביחד,
מאשר לנסות
ולהשתנות.

פוליטיקאים על במה
מדקלמים שירים של
משורר מנוח,
לפוליטיקאים אין
מילים משל עצמם,
הקהל, נוסטלגי,
מתאמץ לחוש כמו אז,
בלילה שנשפך
הדם,
יש פוסטר ענק
של מיתוס נשחק,
וכלום לא עוזר,
הקורבן הפך לפולחן,
לשיר, לשלום
לחבר,
עם הזמן,
כמו כל מיתוס,
הוא הפסיק לעניין,
עכשיו כבר מותר,
ברמיזה,
לקרוא לו פושע,
ומי שלא רוצה,
לא חייב
להתגעגע,
הקורבן הפך
לפרה קדושה,
הוא עבר הרבה
מאז שמת,
ואוטוטו יגיע גם
זמנו להישחט.

עוד לא חלף
עשור,
וכבר אין מי
שיזכור,
זועקים שיר
לשלום,
ושיר לרעות,
וטובחים
זה את זה
על הכביש,
מתוך קהות-לב
ואטימות,
ובנובמבר,
בכיכר,
מרוב זיוף
נהיה לי קר,
רצח פוליטי
שפשוט לא נגמר,
ובמקום להפנים,
הם שרים על
רעות,
שוחקים בשעמום
עוד פולחן,
עוד אישיות,
ארץ הקודש
בשנות האלפיים,
כמו משלימה עם
הקללה,
בצביעות צבועה
בפחד,
בזעקה גדולה.