בחלומי חזרתי
לניו-דלהי,
עומד יחף
ומתמקח
עם הודי גידם,
חצי אילם,
ודי קירח,
בצהרי היום,
במיין באזאר,
אהוד בנאי
עבר שם,
שאל אם
אני לא
מרגיש מוזר,
"מרגיש נפלא",
אמרתי לו,
"כמו כנאפה
מתוקה",
כששתי פרות
אותי עצרו,
מעליהן זבובים
בלהקה,
אחד מהם
לחש לי:
"האהבה זוהרת
כמו כוכב נופל",
"אין לי אהבה",
לזבוב אמרתי,
"שילכו הכוכבים
לעזאזל",
פתאום הגיע
ביאליק,
עם תרמיל על הגב
ותוכחה בעיניים,
"הם רימו גם אותי",
קפץ ואמר,
"אסור להאמין
לכל מה שרואים
בשמיים".


ואז שינה לו
החלום
כיוון,
בן-רגע הייתי
במסעדה בפאריז,
אוכל תמנון,
מולי התיישב אחד,
אמר שהוא
המציא
את השתיקות,
שאל אותי איפה
משיגים בשעה הזו
כנאפות מתוקות,
שלחתי אותו לשכם,
והמשכתי לאכול,
פתאום נכנס
דילן,
אמר שחתיכת גשם
עומד ליפול,
ושיש לו בלימוזינה
פנצ'ר,
בשניים
מהגלגלים,
שאל אם יש לי
לימוזינה ספייר,
או לפחות
ארגז כלים.

אבל אז החלום
שוב בעט אותי
רחוק,
לקומה המאה ואחת
של בניין סימבולי
בניו-יורק,
שיחקתי שש-בש
עם ג'וליאני,
והוא עמד
לתת לי
מארס,
כשהבחנו, שנינו,
שהבניין כולו
קרס,
"ברוכים הבאים
לגראונד זירו",
אמר קול סדוק
מתוך רמקולים
גדולים,
ורודי המסכן
כמעט יצא מהכלים,
טיפסנו ויצאנו,
איכשהו,
ללא פגע,
בחוץ עמד
המון נפחד,
שאג:
"אנחנו כאן
אורחים לרגע!".

"הו מאמא!",
שמעתי מאחור
את דילן,
"הייתכן שזה
באמת השיא?",
אבל אני כבר
הרחקתי עד
למוסקבה,
שם פגשתי
בחתול שמן,
אמן זקן,
ושטן אחד,
רוסי,
"מה אתם עושים?",
שאלתי,
"אנחנו?",
ענה לי החתול,
"אנחנו בסריקה",
שאלתי מה הם
מחפשים,
אמרו שכנאפה
מתוקה.

שלחתי אותם לנצרת.

מכל הדיבורים
המוזרים
על כנאפה,
נהייתי די רעב,
נכנסתי
לשווארמה-בר
בלונדון,
פגשתי
את ניק קייב,
"אתה נראה לי
קצת עצוב",
אמרתי לו,
"אני מקווה
שזה לא
בגללי",
"לא במיוחד",
הנהן וענה לי,
"רק הסיפור
הארור
הזה,
עם הנרי לי",
אמרתי לו שיתעודד,
שזה קרה כל-כך
מזמן,
"זאת פולי-ג'יין",
מלמל, רועד,
"לפעמים נדמה לי
שהיא השטן",
אמרתי לו שיירגע,
שהשטן לועס כנאפה
בישראל,
הוא הביט בי ושאל:
"על מה אתה מדבר,
לעזאזל?"
תמיד נחמד
לפגוש בניק,
בחור טוב,
חבר וותיק,
שאל אם יש לי
משהו להזריק.

כשסיים לאכול,
חיבק אותי,
והסתלק על
אופניו,
אל תוך סמטה
שקטה
באמסטרדם,
בדמדומי הסתיו,
הלכתי לכיכר דאם,
התיישבתי על ספסל
ולעסתי שוקולד
מריר,
קאובוי נמוך
התיישב לצידי,
אמר שהוא האיש
הכי חשוב בעיר,
שאלתי למה,
אמר לי: "צ'מע",
ועל פניי
הנחית
מהלומה,
תוך רגעים ספורים
כבר רץ עם
הארנק,
ממשכבי
ראיתי את
דילן עובר,
אומר שעומד
לרדת
גשם חזק,
אמרתי לו:
"כבר אמרת",
אמר: "אני אומר
זאת בשנית",
שאלתי מה נגמר,
אז, עם הפנצ'ר,
אמר שהוא
תפס מונית.

לא יכולתי
להישאר שם,
באמת שלא הייתי
יכול,
אז מיהרתי
לפגוש
במאיר אריאל,
תחת גשר מט-ליפול,
הוא בדיוק מצץ
גבעול,
ולא הזיק לי
לעשן,
"מה אתה עושה?",
באה נמלה קפדנית,
שאלה אותי,
"כרגע", עניתי,
"אני ישן",
מארלון ברנדו מגיע,
עם ניל יאנג
ואינדיאנית יפה,
"זו פוקהונטס",
ניל לוחש לי,
"אפשר לגנוב
מהגבעול שלכם
איזו שאיפה?"

הם התחילו
לפתח שם
דיון די מרתק,
אבל אני
השתעממתי,
ומיהרתי להסתלק,
הלכתי עד
קצה הלילה,
עמד שם צרפתי,
"אתה בטח",
הוא אמר,
"בטח מחפש אותי",
וכשלחצתי
לאותו הממזר
החיוור
את היד,
בחיי שלא הרגשתי
בסוג כזה של
לבד,
חיי שלי
נראו לי
כמו מערכה
זניחה
במחזה,
מזל שדילן
שוב הגיע,
קרא:"אתה שם!",
"איש רזה!",
אמרתי: "מה?",
אמר: "תשמע",
"הצרפתי הזה
הוא אפס,
וכאן זה נחשב
למספר ממש חזק",
הצרפתי הביט בנו מהקצה,
הדליק סיגריה
וצחק,
וגם אני התחלתי,
משום-מה,
לחייך,
לו ריד פתאום הגיע,
צרח שאין לו מושג
לאן הוא הולך,
"לאן תלך?", צחקתי,
"זה הקצה,
הבט סביב!",
בחלומי חזרתי אל
קצה הלילה,
וניסיתי להקשיב