מוקדש באהבה לשני - שתמיד תהיי כאן.

היא הדביקה לי נשיקה דואגת ואוהבת על הלחי ואני לאות תודה
שלמישהו אכפת שולחת לה חצי-חיוך-יבש. היא במהירות לוקחת את
התיק ורצה לעבר הדלת ואני אחריה, היא מביטה מבט אחד אחרון עליי
כאילו כדי לוודא שהכל יהיה בסדר, מחייכת אליי חיוך מתוק
ויוצאת.
בכי שקט כד שהוא לא ישמע בזמן שהדלת ננעלת תחת אצבעותי
הרועדות, באיטיות נכנסת לחדר וחושבת על היום הנורא שעבר עליי.
מין יום כזה עם פונטציאל להיות מושלם אבל איך שהוא בסוף הכל
מתחרבש וכל התוכניות נהרסות וכולם עצובים וכועסים.עליי. וכמובן
שאין עם מי לדבר כי מי כבר מקשיב? במקום אני מוציאה את הכל על
דף נייר ומציגה את זה מול הרבה אנשים זרים שאני לא מכירה. אני
רואה בזה נחמה מסוימת. ככה אני חושבת לעצמי שעה שצלצול מוכר
מנער אותי ממחשבותי, בעצלנות אני מרימה את השפורפרת בצד השני
של הקו - היא... כמו תמיד יודעת מתי להתקשר - ברגעים הכי
עצובים, ברגעים הכי שמחים ואפילו ברגעים הכי משעממים. היא מנסה
לשכנע אותי להפגש,אני מתגברת על הדמעות ומסרבת בעדינות אחרי
מבט חטוף בשעון שלידי שמראה על השעה 2:00 בבוקר. חוזרת לתנוחה
הרגילה שלי על המיטה ושוב חושבת, הפעם עליו.
ככה נרדמת לאט לאט.
לא נורא בטח מחר יהיה יותר טוב.