1
"כן מה חדש?"
"ברוך השם, הכל בסדר, מה איתך?"
"אני יודעת, לא משהו..."
"כן? למה, משהו מציק לך?"
"עזוב, סיפור ארוך."
"יש זמן."
"נו בחיית, עזוב, אולי אח"כ."
"נו חמודה, אני לי יודע אם יהיה אח"כ."
"טוב."
"טוב מה?"
"טוב אני אספר לך, אתה יודע, בקצרה."
"אני מקשיב."
2
אתה מכיר את הימים האלה שאתה קם בבוקר, פותח את התריסים וכל מה
שאתה רוצה זה לשים את הראש על הכרית, לעצום עיניים ופשוט
להמשיך לישון? ככה התחיל יום ראשון. פשוט לא היה לי כוח לעשות
כלום, רק להמשיך לישון.
אבל לא יכלתי. המכתב היה מונח על השידה, היום השלישי כבר.
הסתכלתי במראה, על הפנים. כל השיער שלי מבולגן, עיניים אדומות
ופה מסריח. אני הכי שונאת את הסרחון הזה שיוצא מהפה, זה פשוט
דוחה אותי.
הלכתי לצחצח שיניים. פתחתי את הברז ונכנסתי למקלחת. הרגשתי רע.
רע מאוד.
אני עדיין מרגישה רע מאוד.
שמתי מגבת ויצאתי, מתנגבת לי. גשם החל לרדת. סגרתי את החלון
והדלקתי סיגריה.
כן, תתפלא אני מעשנת לפעמים. ממש לפעמים כשאני במצבים
קיצוניים, ובזמן האחרון יש לי הרבה כאלה.
פתחתי ת'חלון כי אני לא סובלת ריח של סיגריות. כזאת אני,
מוזרה.
הלכתי למקרר והוצאתי קולה, שתיתי מהבקבוק.
לקחתי יוגורט וסיימתי אותו ב- 2 שניות.
יצאתי מהמטבח.
לקחתי אויר.
טלפנתי.
"שלום, הגעתם לטלפון של עומר, נא להשאיר הודעה אחרי הצפצוף".
(ביפ)
"מה המצב עומר, זאת שרון, מתי אתה בא לאסוף אותי?"
ניתקתי.
הסתכלתי בשעון. 18:56. הסוללה לא עובדת כבר יומיים. בדקתי
בפלאפון.
השעה האמיתית הייתה 12:10 בבוקר, זמן מושלם לקום.
פתחתי ת'טלוויזיה. אין מה לראות, הכל זבל.
וככה המשכתי את היום שלי...
3
"ומה הלאה?"
"למה אתה מתכוון?"
"למה דווקא היום הספציפי הזה?"
"אתה יודע, לא?"
"כי זה היום שבו פגשת אותו?"
"זה היום שראיתי אותו, החלפתי איתו מילה."
"אהה, בסדר, תמשיכי, תגיעי לקטע שעומר בא לאסוף אותך".
4
22:00, אחרי יום משעמם של בהייה בקיר וקפיצה קטנה לקניון, אני
מסתכלת בחלון, לבושה בחולצה אדומה וחושפנית במיוחד, ורואה את
האוטו שלו, פיאט קטנה, לא יודעת בדיוק איזו.
הוא צופר לי. לפני שיצאתי נתתי לוק אחרון במראה. בסדר, נראת
טוב, אין באגים במראה שלי.
יצאתי לחדר המדרגות, הדלקתי אור. ניסיתי לשמוע אם יש צעדים
בחדר המדרגות, בכל זאת, לא נעים שאיזה שכן יראה אותך בבגדים,
אתה יודע, "כאלה".
למזלי לא היה אף אחד ופיזזתי לי במדרגות לעבר היציאה.
"הי עומר, מה שלומך?"
הוא הסתכל עלי. "התלבשת טוב היום, נביא הרבה לקוחות."
הוא התניע ויצאנו לדרך.
5
"ספרי לי עליו"
"עליו?, לא זוכרת ממש איך הוא נראה, אתה יודע, ה"פגישה שלנו
הייתה קצרה, והייתי בהלם, לא ידעתי מה לעשות אז, רוב המראה שלו
פרח מזכרוני. אני אפילו לא זוכרת את הגובה שלו, אבל הוא בטח לא
חרג מהממוצע, כי אז הייתי זוכרת. מה שאני כן זוכרת שהיה לו
מעיל עור, מוזר כזה, לא יודעת, אני בקושי זוכרת.
"עוד משהו?"
"כן, יש לו יד מאוד עוצמתית."
"ומה הוא אמר לך?"
"אני כבר מגיעה לזה"
6
השעה הייתה כבר 2 וחצי בלילה. טחנת כבר איזה 8 אנשים.
קשה. מה לעשות, העבודה הזאת לא קלה. אני כבר בעסק איזה שנה, יש
לי בקופה מספיק כסף לתואר שני וטיול ארוך באירופה.
אני יושבת על הספה הסגולה המזעזעת עם סיגריה, מדברת על לודה,
חדשה לא יודעת אם חדשה בעסק אבל חדשה במכון, כולה שבוע.
נראה לי שעומר הביא אותה מאוקראינה או משהו, אבל היא לא סובלת,
רואים עליה שהוא מחזיק אותה בתנאים טובים.
עומר תמיד נדיב עם הבחורות שלו.
שמועות רצו שהיא אפילו חיה איתו, אבל אלו רק שמועות. לודה
בקושי יודעת אנגלית, שלא לדבר על עברית( "שלום","150 לפעם, 200
פעמיים", "תודה", "כן זה טוב, בלאט").
ועומר, טוב הוא לא מדבר הרבה. וגם לא ממש אכפת לי.
אין לנו הרבה בחורות, רק 3-4, אבל היום הינו לבד לודה ואני.
עומר ישב על כיסא סגול מזעזע ושיחק בפלאפון שלו, זורק מילה פה
מילה שם. כאב לי כבר הכוס, ותכננתי לבקש מעומר לחזור כבר הביתה
אחרי 2-3 אנשים. הטלוויזיה פעלה על ערוץ האופנה, אופנת מטומטמת
לדעתי. נראה מישהי הולכת בלי חלק עליון ברחוב, או עם מחשופים
בגודל של טנק. אפילו אני לא מתלבשת ככה לעבודה.
נכנס לקוח. הוא התבונן דקה, בטח נחרד מהסגול המזעזע של הספות
והקירות הצהובים.
הוא התבונן בלודה והיא חייכה עליו. שמחתי שהוא בחר בה ולא בי
כי הוא היה מכוער ושיכור בטרוף, וגם הייתי עייפה.
הוא דיבר עם עומר. עומר הסתכל על לודה והיא קמה.
"לודה, פעם אחת, יאללה לעבודה, חדר 2".
היא צייתה, והלכה לה. השיכור דידה אחריה.
רק עכשיו שמתי לב עד כמה השמלה של לודה הייתה שקופה. ממש ראו
לה את התחת, שמין הסתם שום בד תחתון לא כיסה אותו.
נשארתי לבד עם עומר. הוא ניסה לפתח שיחה. אמרתי לו שאני עייפה
והוא אמר שהוא יתחשב בי וחייך. יופי, יציאה מוקדמת!
הוא חזר להתעסק בפלאפון שלו, ואני בהיתי במסך הטלוויזיה.
שתיתי מהמים שהיו לידי והצתתי עוד סיגריה.
ישבתי ככה כמה דקות. אז נפתחה הדלת.
בהתחלה לא קישרתי בין הרעש העז של היריה וכך שעומר נפל
מהכיסא.
חשבתי שזה בא מהטלוויזיה, אך לאחר 3 שניות הבנתי.
קפצתי מהכיסא והתחלתי לצרוח. עומר שכב על הרצפה, מחזיק בבטנו,
אדום כולו, מתפתל מכאבים ומיבב. הוא לא צרח, לפחות לא כמו
בסרטים.הייתי המומה. דם על הקיר.
לא ידעתי מה לעשות ואז מישהו תפס בי מאחורה ושם את ידו על פי.
יד עם הרבה עוצמה, בנסיבות אחרות העניקה בטחון רב."תברחי מפה,
מה, תצאי מפה מהר, בלי שאלות,פשוט תעופי מפה ואל תחזרי, בחיים
שלך, לא לפה ולא לשום מקום אחר."
עומר התבונן בנו, מנסה לשאול, המום כולו, שלולית דם התרחבה
סביבו.
"את מבינה?"
הנהנתי, כולי מכוסה זיעה, לא יודעת מה לעשות, לאן ללכת.
לרגע שכחתי שיש לי דירה. רציתי רק לבכות, לעזור לעומר.
"יש לך כסף לחזור הביתה?"
הנהנתי שוב, חשבתי על לודה והשיכור. בטח פוחדים עכשיו. לא
יודעים מה קרה. המחשבה האחרונה עברה לי במהירות מסחררת.
הוא הוציא מכיסאו כסף, שטר של 50 ש"ח ומסר לי אותו.
"בחיים אל תחזרי לכאן, וכשאת יוצאת אל תסתכלי אחורה."
הוא שיחרר אותי. לא ידעתי מה לעשות. הייתי המומה.
עמדתי שם ובהיתי בעומר שהושיט את ידו לעזרה. אז ראיתי אותו
ניגש אליו ובועט בו, חזק. נראה לי שהוא שבר לו את המפרקת או
משהו.
ראיתי את מעיל העור שלו. עכשיו כשאני מדברת אני נזכרת שהיה לו
שיער שחור, עד הכתפיים, והפה שלו היה מכוסה בצעיף. משקפי שמש,
כן, לכן אני לא זוכרת את צבע העיניים שלו.
הוא הסתובב, כיוון עלי את האקדח." תעופי כבר".
יצאתי, מה יכלתי לעשות. לא הלכתי, טסתי, מאחורה שמעתי עוד כמה
יריות,זכוכיות נשברות וגם אנשים צועקים. לא ידעתי מה הוא עושה
שם.
מונית. נופפתי ביד. המונית התקרבה אלי. ואז רצתי משם, שפוט לא
יכלתי לחשוב לעצמי שמישהו יראה אותי במצב כזה. התחלתי להתעשת.
הוא המשיך לסוע, בטח קילל אותי או משהו, לא משהו רציני...
המשכתי ללכת לכיון ההפוך, לא לכיון המכון, רק לא לשם.
תמונות הזוועה של עומר שוכב לו, אוחז בבטן שלו.
ככה חצי שעה הלכתי. נעצרתי. הרגשתי איך האיפור שלי יורד
מהעיניים,
נמרח על הפנים שלי. נכנסתי לאיזה קיוסק. שאלתי אם יש שרותים.
ההמוכרת הנהנה. היא לא נראתה המומה למראה שלי, בטח רגילה לראות
כל מיני אנשים מוזרים בשעות הקטנות של הלילה. הסתכלתי במראה.
לא נראתי כל כך רע. הייתי קצת לבנה. האיפור לא ממש נמרח אך היו
כבר סימנים בסביבת העיניים. הורדתי קצת את האיפור שאראה קצת
יותר נורמלית ויצאתי. קניתי ממתק קטן כמחווה.
חיכיתי בחוץ, ותוך 2 דקות הגיעה המונית המיוחלת. נכנסתי,
התישבתי במושב האחורי, כולי רועדת ונסענו...
7
"זהו?"
"כן, חזרתי הביתה ולא הצלחתי להרדם כל הלילה. התקלחתי ופתחתי
טלוויזיה חשבתי שיראו משהו בחדשות. חיכיתי ככה עד שש וחצי.
חשבתי שיראו משהו בחדשות. חיכיתי ככה עד שש וחצי. בחדשות
תוכנית הבוקר לא אמרו כלום. וככה עד 9 לא הזכירו כלום על מה
שהיה.
הרגשתי שעיניי נעצמות, וככה לאט לאט, שקעתי בשינה."
המשך יבוא בעזרת השם
חשוב לי שתשלחו תגובות על מנת לדעת אם לפרסם
את הפרקים הבאים, כי זה היה מעין פרק פתיחה כזה
תודה שמעון ב.צ
shimdog69@walla.co.il |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.