אושר צעדה עוד מספר צעדים, הגיעה לספסל והתיישבה.
היא הביטה בשעון שלא כל כך אהבה לענוד, "זה דבר מחייב" הייתה
אומרת, והיא הרי לא סבלה דברים מחייבים.
משהבינה שנשאר לה עוד זמן פתחה את התיק הוציאה סיגריה דקה
וארוכה, והחלה מעשנת אותה.
היא הביטה מסביבה, אנשים טילו בסדר מופתי, השמש זרחה מחייכת
והרוח שטפחה קלות על גבה החשוף הניעה את העצים לאיטם.
העולם היה נראה לה כה יפה באותם רגעים והיא סירבה לתת למחשבות
שהתרוצצו לה בתוך הראש ביטוי.
שיר שקט וטיפה עצוב התנגן במחה והיא חייכה לעצמה, מאושרת שאינה
בוכה.
איש שעבר לידה עם כלבו הגדול קטע את מחשבותיה בשאלה הכה נפוצה
שהיא כל כך לא אהבה לענות עליה "מה השעה?" היא הביטה שוב בשעון
והשיבה לו בשקט האופיני לה.
לפתע נזכרה שזה הזמן והוא אמור להגיע, החיוך המאושר שעל פניה
נעלם והיא שבה להיות "הילדה עם הפנים הרציניות" כפי שהכירו
אותה כולם.
אושר הביטה שוב מסביבה וראתה אותו מתקרב מאחוריה, הוא עדיין לא
קלט אותה, כך שיערה.
"ואולי אלך?" חשבה לעצמה..."לא, אסור לי לברוח, לא שוב".
"אושר"...
זהו היא איבדה את ההזדמנות שהייתה לה, הוא כבר זיהה אותה.
במהירות שנראתה לה יותר מהירה ממהירות האור הוא התיישב לידה...
נשק לפיה וחייך בשמחה.
היא השפילה את מבטה, והוא ניסה להביט לעיניה החומות והגדולות
שקרנו תמיד לאו דווקא מאושר.
אך היא שלא סבלה דברים משעבדים, לא הייתה מסוגלת להביט בעיניו
בחזרה "זה דבר מחייב" חשבה בליבה.
הוא שאל לשלומה והיא ענתה ש"בסדר", מוציאה סיגריה נוספת ומציעה
גם לו אחת... "את הרי יודעת", חייך, הוא לא מעשן.
הייתה ביניהם שתיקה והוא שהיה כבר רגיל לשקט הזה שלה רק שם
עליה יד וחיבק אותה בעדינות.

עברה שעה, והם המשיכו לשבת על אותו הספסל בקושי מחליפים מילה.
כשהוא ראה שאין מטרה לשבת ככה הציע לה לקפוץ לביתו שהיה מרחק
כמה מטרים משם, היא שכבר הייתה רגילה לבלות שעות באותו הבית
קמה ונסחבה אחריו בלית ברירה.
הם נכסנו, היא התיישבה על המיטה בפינה הקבועה שלה והוא הדליק
את המערכת בדיסק עם שירים שקטים שהיה מונח שם, כאילו מראש.
היא מאוד רצתה להצית עוד סיגריה באותו רגע, אבל ידעה שאצלו
בחדר זה אסור והיא כבר עייפה מהניסיון לשכנע אותו להתיר לה
לעשות זאת.
הוא בא והתיישב לידה, חיבק אותה והיא מחבקת בחזרה, חיבוק תלוי
שרוצה כל כך להיות אמיתי ולא מצליח.
בעודה חושבת אם הוא שם לב לכך או לא הוא הפסיק בבת אחת את
החיבוק, מסתכל עליה במבט שמעולם לא ראתה אותו מקודם, מבט
כועס.
"למה אושר? למה?!"
"למה מה?"
"למה היחס הקר? למה החיבוק המתחמק הזה? למה השתיקות האלה? למה
ברחת לי כבר פעם? למה אני מרגיש שאת עומדת לברוח לי שוב? למה
אני אוהב אותך יותר משאת אוהבת אותי?!"
שתיקה.
עיניי החומות והגדולות קרנו כתמיד והיא השפילה את מבטה באופן
הרגיל, כי הרי לא יכלה להביט בעיניו, בעיקר לא עכשיו.
היא ידעה שבסוף זה יתפרץ,  ידעה שהיא לא תוכל להתחבא עוד הרבה
זמן מתחת לשתיקות הארוכות האלה, ושלמרות שהוא ידע בדיוק למה
הוא נכנס בהתחלה, אחרי חודשיים המצב ימאס.
"אמרתי לך, אמרתי לך בהתחלה שאני לא יהיה מסוגלת"
"לא תהיה מסוגלת?"...הוא הבין בדיוק למה התכוונה אבל אולי לא
רצה להאמין.
"כן! לא אהיה מסוגלת... לא יהיה מסוגלת לאהוב אותך".
"אבל אני אוהב אותך!"
"אבל אני אוהבת אותו, אני תמיד יאהב אותו... ואהבה זה דבר
מחייב... מצטערת"
היא קמה, נשקה לו על הפה ושוב ברחה.
היא תמיד בסוף בורחת...