ביום שני זה יהיה חצי שנה, חצי שנה לתאריך שאני וניב קבענו
כתאריך יעד, יום המוות שלנו.
חצי שנה אחרי, אחד הימים הפחות טובים השבוע, אני בוכה, מתגעגעת
לניב, זקוקה לו.
אני נזכרת כמה רציתי למות איתו, איך בהתחלה עלו בי החששות לגבי
המשפחה לגבי הסוף- זה היה נראה לי לא ראליסטי אבל תקופת התכנון
נתנה לי זמן ומרחב למחשבה - איך הגעתי למסקנה שזאת החלטה כ"כ
נכונה, איך חשבתי שאני לא אוכל לחיות בלי ניב והמחשבה הזאת
שהגבירה בי את הרצון למות איתו, להתאבד.
והבנתי איך כל החיים לא שווים כלום, איך הכל נעשה סתם איך
העולם חסר מטרה, איך אני בודדה, איך אני שונה, איך אני קטנה
וחסרת ישע
כמה אהבתי אותו, כמה זמן זה ימשך?
נסיתי למקד את עצמי בדברים אחרים כדי לשכוח אותו, לפתח
אובססיות אחרות כדי להניח לו, אבל זה לא עובד זה לא עובר.
אני מתגעגעת אליו.
מה יש בו?
לא יכול להיות שזאת רק תלות, אני מרגישה איך אני מסוגלת לחוש
אליו שוב את אותה קירבה של פעם שרק יתקרב אלי, ומצד שני אני
מעבירה בראש תמונות מיניות איתו ונגעלת זה עושה לי בחילה, לא
רוצה.
אני משתגעת.
אני מאבדת את הפרופורציות שלקח לי כ"כ הרבה זמן להשיג!
איכס איכס איכס, אל תיגע בי, מגעיל מגעיל.
לא רוצה.
למה לא השמעתי עמדה?
למה בכיתי לו בין הידיים?
מה רציתי?
מה אני רוצה?
מה אני עושה?

איך לחגוג את החצי שנה?
חשבתי על פתיחה בצום של כמה ימים, להוציא החוצה קצת רגש להפסיק
לעצור את עצמי, כן מגיע לי לחגוג חצי של מוות פנימי.
איך נתתי למישהו להרוג אותי ככה?!
אני שונאת אותו, לא אני אוהבת אותו, לא אני מתגעגעת אליו, לא
אני נגעלת ממנו, לא אני רוצה אותו שוב.
איך הוא דאג לי, איך הוא היה שואל באיכפתיות עצומה שאלה כ"כ
פשוטה כמו "מה שלומך?" איך אהבתי את הטון שלו, איך רציתי להיות
כל היום איתו, רק איתו.
איך פחדתי שהוא יעזוב אותי מההתחלה, כ"כ פחדתי מהיום הזה.
וכשהוא בא להיפרד ממני ידעתי שלשם זה הוא בא, ועשיתי את הצעד
הגדול, סיפרתי לו הבן אדם הראשון שסיפרתי לו עליו, על מה שההוא
עשה לי, רק שישאר שלא ילך ממני.
ובפעם השניה שעזב נתתי לו לעזוב אבל ההתאבדות קשרה אותנו שוב
ובגלל זה לא הייה בי הכוח לחשוב אחרת, להתנגד לחשוב על הסיבות
למה לא להתאבד הן בכלל לא היו קיימות רק ניב עמד מולי רק הרצון
להיות איתו עמד מולי.
אני משתגעת?


חצי שנה קדימה ואני לא מתחרטת על תוכנית ההתאבדות, אני מתחרטת
שהיא לא יצאה לפועל.
חבל.