עדי. השם שלה היה עדי. מהרגע הראשון שראיתי אותה ידעתי שהיא
האחת - האחת הנבחרת. בפעם הראשונה שראיתי אותה היה יום גשום ,
יצאתי מהמשרד והיא בדיוק עמדה בתחנה ממול. עוד מרחוק הבחנתי
בה. שיער שחור שכאילו ממסגר את הפנים הבהירות והשפתיים
האדומות. והעיניים. העיניים המהממות שלה. עיניים כחולות. אבל
לא כחול כזה שרואים כל יום, לא כחול כמו הים. הרי אף פעם לא
ניסיתי להשוות עיניים של מישהי לדבר עכור ומלוח כל כך כמו הים.
העיניים שלה היו צלולות והמבט שלה הקסים אותי , הרגשתי מהופנט
ומרוב בלבול נחתתי בשלולית.  היא , מלאך שכמותה, ישר רצה לראות
מה קרה לי.
ומאז לא נפרדנו.  

בהתחלה זה היה קשה, היא גרה רחוק, אבל אני לא יכולתי לעמוד
בפניה. הייתי צריך לנסוע שעות כל פעם כדי להגיע אליה אבל ברגע
שנכנסתי אליה לחדר - הייתי שוקע בעיניה ושוכח מהכל. הסקס
בינינו לא היה משהו אבל לי הספיק רק להרגיש אותה צמודה אלי.
היה לה גוף ממוצע, לא מפותח במיוחד. אבל העיניים שלה. אהבתי
לבחון את זוג התכשיטים מקרוב עד שהיא היתה נרתעת ומסלקת את
הראש שלי מפניה.  לא סתם קראו לה עדי. התכשיט שלי.

אני זוכר את היום ההוא. היום שבו עמי ,שאז עוד היה הבוס שלי,
עלה לי על העצבים. הבן זונה הזה פיטר אותי רק כדי שיוכל להמשיך
לדפוק את אורלי, המתלמדת החדשה מהקומה למטה. הוא לא ידע על
התמונות שצילמתי וכמעט שלחתי לאשתו.

אותו יום עזבתי את המשרד כולי נסער ונכנסתי למכונית. הכנסתי
לרוורס ויצאתי מהחנייה. דהרתי אליה במהירות לא נורמלית. רק
המבט שלה מרגיע אותי. עברתי כמה צמתים באדום, הייתי כל כך
עצבני שלא שמתי לב לכלום, גם לא לחתול השחור ההוא שפתאום נמרח
לי בין הגלגלים. ידעתי שאצטרך לנקות את הפרווה המזוהמת שלו
מהפגוש שלי לפני שאגיע אליה, היא הרי אהבה חתולים. פעם שעברה
היא התחילה לבכות ועשתה לי בושות לפני כולם. ואני, אני לא אוהב
לראות את העיניים שלה דומעות.




בערב כשהגעתי אליה כבר היה חושך בחוץ, רציתי להכנס לחנייה שלהם
אבל אבא שלה בדיוק הגיע ותפס לי את המקום. הרגשתי שאני עומד
להתפוצץ. נכנסתי לחדר שלה בריצה, היא בדיוק ראתה טלויזיה. הצצה
אחת בעיניים שלה וכבר הרגשתי איך הדם שבעבע לי ברקות מתקרר.
התחלתי לספר לה מה קרה והיא הסתה אותי ומשכה אותי אל הספה, היא
אהבה אותי נסער ומשולהב.  

אבא שלה בדיוק פתח את הדלת. הוא העיף בנו מבט והתחיל לצרוח
עליה. עלי. מה את עושה עם המטורף הזה הוא אמר ואני הרגשתי שאני
לא יכול יותר. קמתי מהספה שלה והתייצבתי מולו. הוא דחף אותי
וצעק עלי לאסוף את הבגדים ולהסתלק. הדם שלי החל לרתוח שוב.
דחפתי אותו חזרה, אני לא יכול לסבול שמישהו זר נוגע בי. חוץ
ממנה. איך יכולתי לדעת שהוא יפול דווקא על שולחן הזכוכית שלה?
הרסיסים התפזרו בכל החדר. הוא שכב שם בין השברים ושלולית של דם
החלה להשפך לו מהאוזן.

הסתובבתי אליה וראיתי שהיא החלה לבכות, את יודעת שאני לא אוהב
לראות אותך בוכה צעקתי לה. אבל היא המשיכה. לא יכולתי יותר.
למה אנשים לא עושים את מה שאני אומר להם? נגשתי אליה וסטרתי
לה. תפסיקי עם זה. עכשיו!  אסור לך לבכות ככה , את הורסת לך את
העיניים. אבל היא לא שמעה לי אלא רק הגבירה את זרם הדמעות.
ידעתי שאני חייב לעשות זאת מהר , לפני שזה יהיה מאוחר מדי והן
יהרסו. הרמתי מהריצפה את אחד משברי הזכוכית שעכשיו היו כבר
מטונפים מדם והתקרבתי אליה.
הספקתי להסתלק משם לפני שבאו שוטרים, רק זה מה שהיה חסר לי
עכשיו - להסתבך גם עם המשטרה.

נכנסתי הביתה וניסיתי להסדיר את הנשימה. לקחתי צנצנת מהמגירה
מילאתי אותה והנחתי אותה על המדף, המדף שמשמש אותי מגיל 16.
הגיל שבו התחלתי להימשך לעיניים.

נשכבתי במיטה. אמנם הייתי לבד אבל מהמדף ממול הביטו בי העיניים
שלה. העיניים הכחולות המהממות שלה.  ואז נרדמתי.  


20-12-99