עננים.
כל כך הרבה עננים, ואף אחד מהם לא הענן שלי. כשהייתי קטן, אמא
אמרה לי שלכל אחד בעולם יש את הענן המיוחד שלו, שכשהוא רואה
אותו, הוא ישר יודע. ואני, אני כבר 3 שנים מחפש את הענן שלי,
ולא מוצא. אף אחד לא מיוחד. על אף אחד לא כתוב השם שלי, או
מצויירים הפנים שלי.
אמא אומרת שלא צריך שיהיה משהו שהוא שלי על הענן כדי שהוא יהיה
שלי. צריך רק שכשאני אראה אותו, אני ארגיש מין משהו כזה בפנים,
משהו שאומר שזה הענן שלי. אז אני שואל אותה איזה משהו כזה
בפנים צריך להרגיש, אולי אני לא יודע. אבל היא לא רוצה להגיד.
היא אומרת שכשמרגישים ככה, פשוט יודעים.
העננים לבנים כולם, רק חלק קצת אפורים בקצוות. יש כאלה
שמחוברים ממש או שמסתירים אחד את השני. יש כאלה שהם כמעט
מחוברים, כמעט-כמעט נוגעים, אבל לא. העננים האלה משאירים תמיד
רווח קטן, שדרכו רואים את האור. את אלה אני הכי אוהב. פעם
חיפשתי רק כאלה, עם הסדק של האור באמצע, כי חשבתי שאם אותם אני
הכי אוהב, הענן שלי בטוח שם. אבל הוא אף פעם לא שם. אז עכשיו
אני שוב מחפש בכולם.
כשהעננים זזים הצורה שלהם לפעמים משתנה. לא כולם. הרוב נשארים
אותו דבר, או שהם משתנים, אבל כל כך קצת שלא רואים את ההבדל.
בימים של רוח אני לא אוהב לחפש עננים. כשיש רוח הם זזים
ומשתנים הרבה, ואיך אני יכול למצוא ככה את הענן שלי, אם הוא כל
הזמן משתנה?
אמא סיפרה לי שאחרי שמוצאים ענן פעם אחת, לא צריך לחפש אותו
שוב. תמיד שיוצאים מזהים אותו מיד. אמא גם אמרה שהיא מצאה את
הענן שלה כשהיא הייתה בת 13. אני חושב שהיא אמרה את זה כדי
לעודד אותי, שלא נורא שאני בן 11 ועוד אין לי ענן. יש לי עוד
שנתיים. אבל אני חושב שגם היא יודעת שמשהו מוזר, שאני עוד לא
מוצא לי ענן.
שאלתי את אבא בקשר לעננים, אבל הוא רק אמר שזה הכל קשקוש. אבא
הוא לא מהאנשים שילכו לחפש להם ענן. והוא אומר שגם אמא לא
צריכה להיות. בעצם, הוא אומר שעכשיו רק לי מותר לחפש עננים.
אני עוד קטן, מותר לי. ככה הוא אומר. אבל אני לא קטן. אני פשוט
מחפש עננים.
האמת שפעם כן מצאתי ענן. ישר שראיתי אותו חשבתי שזה הענן שלי,
והרגשתי ממש טוב, שעכשיו יש לי ענן. אבל אחר כך כשיצאתי החוצה
לא מצאתי אותו יותר. ואמא אמרה שלא צריך לחפש, אז כבר ידעתי
שזה לא היה הענן שלי. סתם ענן של מישהו אחר. אחרי זה בכיתי
המון. אפילו לאמא לא אמרתי למה. ידעתי שהיא תרצה לדעת, אבל
חשבתי שזה לא פייר שלה כבר יש ענן ואני איבדתי אפילו את זה שרק
מצאתי.
העננים זה בכלל לא משהו מיוחד היום. אולי זה אף פעם לא מיוחד
בכלל. אבל אמא אמרה פעם שדווקא את הענן שלה היא מצאה ביום
שהעננים היו הכי רגילים בעולם.
הענן שלי בטח יהיה הכי רגיל. יותר רגיל אפילו מהעננים של אמא.
ככה אני חושב כל הזמן, בכוח, שהענן כבר יבוא. אבל אני יודע כבר
שהוא לא. הוא אף פעם לא בא.
ועוד מעט כבר חושך.
יכול להיות שאבא צודק. יכול להיות שהעננים הם באמת סתם צורות
לבנות שעפות בשמיים. יכול להיות שבאמת אין להם סדר בכלל. ושגם
אין לאנשים עננים בכלל. או שלא צריכים להיות להם. ומי שחושב
שכן הוא סתם מוזר.
אני חושב שאני צריך להיכנס הביתה. להספיק לאכול לפני שאני יוצא
לחפש לי כוכב כמו שאבא לימד אותי.