יש ימים שבהם אני מרגישה חסרת מנוחה.הלב שלי דופק מהר ואני
מחפשת משהו או מישהו,ואין לי מושג מאיפה להתחיל.
אני לא חסרת ביטחון.
לפעמים זה נראה כאילו הכל אשליה והמציאות שלי היא פרטית
לחלוטין ,מסוג הדברים שיכולים לעשות מהם סרט הזוי וחלק מהאנשים
יאהבו אותו מאוד וחלק יאמרו שזה פלצני ונעשה כבר בעבר.
אני יכולה להיות צופה מהצד,להיות ביקורתית וצינית ורק לצחקק עם
אנשים על כמה שהעולם דפוק...ואני יכולה להיות מאלה
שדופקים את העולם או מאלה שצוחקים סתם כי אין להם משהו יותר
טוב לעשות.
יותר מכל אני אוהבת לחשוב על רגעים טובים...מאלו שחיממו לי את
הלב פעם, בתקופה שלשתף מישהו בחיים  שלי נראה כדבר הכי
קל בעולם.
יש לי תקווה בלב ,אבל בואו נגיד שזה לא כמו פעם.
אמא אומרת שזה בגלל שאני משתחררת מהצבא עוד מעט והראש שלי קצת
מבולבל,באזרחות.
ואני?
נראה לי שזה בכלל בגלל החורף. כל המזג אויר הזה יכול לטמטם
אותך.

העיקר התקווה.
שישאר הניצוץ.