בתנועת החיים הרגילים, אנשים צועדים ברחובות סואנים, צועקים כל
מיני צעקות, מדברים בקולי קולות אחד עם השני. החיים זורמים לפי
הקצב של אותם האנשים שהולכים ברחובות. איש איש לפי קצבו, איש
איש לפי דרך חייו.
גם אני הייתי עד לאותו קצב חיים שכל אחד הגדיר לעצמו. צעדתי
ברחובות, ראיתי אנשים מוכרים ודיברתי עם אותם אנשים בקול רם.
התבוננתי, הלכתי לתחנות אוטובוסים ולחנויות. בקיצור, ניהלתי
חיים.
תחנת אוטובוס היא מקום שאפשר לראות בו הרבה אנשים ולצפות
במעשיהם. מה הם התגובות שלהם לכל מיני התרחשויות? מה מעצבן
אותם? מה משמח אותם? איך הם מדברים עם אנשים אחרים? זהו מקום
טוב להכרת טבע האדם מקרוב קרוב.
לפני כמה שנים התניידתי רבות באוטובוסים. באותם ימים זכיתי
להכיר הרבה אנשים.
היה זה באחד מאותם ימים. יום אוקטובר, שהיה מאופיין ברוחות
קרירות בערב אך חמימות קיצית בצהריים. החזאים הבטיחו כל הזמן
ירידה בטמפרטורות, אבל הבטחות לחוד ומעשים לחוד. עדיין כתמי
זיעה התפשטו על חולצות הגברים וגם אגלי זיעה נראו לא פעם על
פניהם של העוברים והשבים.
חיכיתי בתחנה לאוטובוס.מרחוק ראיתי איש צעיר למראה,בעל פנים
נאים אבל גם גסות כלשהי נצטיירה מפניו. לבוש היה בחולצה קצרה
ובמכנסיים אופנתיים וסיגריה דולקת בידו.הליכתו לא הייתה חלקה
והוא זז מצד לצד,וודאי שיכור היה.ראיתי לא פעם אנשים שיכורים
שהלכו ברחובות לאור יום,דבר שנדיר לראות אצלם,כאילו פחדו מאור
היום כמו העטלפים והעדיפו את הלילה על פני היום.אבל היה משהו
מיוחד באיש ההוא שהבדיל אותו מאנשים שיכורים שהכרתי.
תחילה הוא התעכב אצל אנשים שעמדו בתחנות האחרות באותה פינת
רחוב. אחרי שלא קיבל מהם את היחס שרצה,התקדם הלאה.
הוא התקדם אל קבוצת אנשים שהיו בתחנה איתי. היה בו משהו מאיים
ועם זאת מרגיע.
הוא התקרב אלינו והביט לנו בעיניים ואז צעק:
"אי אפשר לעשות שינוי ברגע,אפשר לעשות בכמה דקות,בכמה
שעות,בכמה ימים,בכמה שנים אבל לא ברגע".
ואז הוא שוב הסתכל לנו בעיניים. אחרי זה הוא הסתכל בעיניו של
איש דתי ואמר לו:"ככה אמר הרבי מברסלב",האיש בהה בו קלות ואחר
הרחיק את עיניו ממנו. לאחר מכן, השיכור התרחק לו מעט מהקבוצה
שבה עמדתי ,אבל אחרי שנייה חזר,כאילו הרגיש שאנחנו שומעים
ומעניקים לו את היחס שאותו קיווה לקבל ואז צעק שוב:
"הנה אנשים פה ממהרים,החיילים ממהרים להם לאוטובוס המתרחק,כולם
עסוקים פה,ומה לי?,אין לי לאן ללכת,אני לא ממהר לשום מקום,גם
ככה נגיע לאותו מקום,אין טעם למהר".
ואז הוא עזב ולא חזר, נעלם בין הבניינים הגבוהים. האוטובוס
הגיע,האנשים עלו ואני נשארתי לעמוד באותו מקום ולבהות באותו
איש שנעלם באופק .
