הוא תמיד היה אומר לי שכל דבר שאני אומרת נשמע ציני, אפילו
כשהייתי אומרת מכל הלב
"אני גם אוהבת אותך" הוא היה צוחק ואומר שאפסיק להיות צינית
ובנקודה הזאת כבר התבלבלתי
ולא ידעתי אפילו אם בכלל התכוונתי למה שאמרתי.
בהתחלה זה דיי הדליק אותו, כל הקטע של הציניות. הוא קיבל משהו
שתמיד רצה - מישהי שנשמעת ביצ'ית , כזאת קשה לפיענוח.
אבל זה סתם מעטפת, סתם מסיכות והיא זו -זאת שתחבק אותו בלילות
הקרים.
גם אני הייתי מרוצה מעסקת החבילה. עוטפת עצמי בשכבות של דברים
אבסורדים, אירונים, הגזמות ושאר פאנץ' ליינז שהיו מצחיקים
אותנו. הייתי מאושרת. אני זוכרת רגעים שבהם הסתכלתי על הקמטים
שנהיו לי בצידי הפה מרוב החיוכים וזה פשוט היה הכל בשבילי.
אחרי כמה חודשים כבר לא הייתי אני. פתאום הכל נראה לי כמו זיוף
אחד גדול ולהמשיך עם ההצגה, לא נראה לי כאופציה.
הלב שלי היה קר ושכחתי איך זה להיות אני - בן אדם טוב.
כל חיוך הרגיש מאולץ, ועם כל צחוק ובדיחה הרגשתי כל כך נורא
מבפנים... כי ידעתי.
ידעתי שרק אני מודעת לעצב הנורא, לבדידות ולקור והם -במיוחד
הוא ,לא ידעו מה קורה . מבחוץ הייתי מצחיקה ואוליי אפילו
מאושרת.
"אני צינית" צחקקתי לעצמי.
"את צינית וזה פשוט קורע" שיכנעתי את עצמי.

איבדת את עצמך.
מי את בכלל?
מה את אוהבת ומה את רוצה?

זה לא כייף להיות רע, זה אפילו לא מגניב.
אנשים אחרים סובלים ולך זה נותן כוח.
אני ליצן החצר בשבילם, אותם זה מצחיק ואותי - שורף מבפנים.

אז הפסקתי להיות צינית ועברתי למרירות נטו, משם לכעס אטומי
ובזמן האחרון זאת סתם שלווה.

כשאני מסתכלת לו בעיניים, אלו לא אותן עיניים. אני לא בוטחת
בו. הציניות כבר לא מגנה עלי.
עכשיו הכל תלוי בי.
עכשיו -אני באמת לבד.