הם היו קבוצה קבועה בת 10 אנשים שהתאספו כל בוקר ובוקר בים.
כמו מניין קבוע שמתפלל ותיקין לפני כולם, כך גם הם עשו זאת
בדרכם.
הם היו יוצאים ממטותיהם בשעות המוקדמות ביותר של הבוקר כשעדיין
חשוך ויש קור כלבים בחוץ. אף אחד לא ער בשעות האלה, חוץ משליחי
העיתונים ועובדי המאפיות שקמים בשעות המוקדמת של הבוקר להכין
לנו את הלחם הטרי שנאכל בארוחת הבוקר. באסרטיביות גלויה הם היו
מתלבשים מהר, וללא שהות מיותרת , אפילו בלי צחצוח שיניים, הם
היו שמים פעמיהם לכיוון הים.

זו הייתה קבוצה מגובשת ואחידה שהייתה מורכבת מאנשים
מבוגרים-פנסיונרים שעלו בשנות העלייה הגדולה מארצות חבר העמים
לשעבר. פעם הם היו משהו במדינות שלהם-רופאים,מנהלי מפעלים,בעלי
חנויות למסחר, ועכשיו, כשכל זה נמצא הרחק מאחוריהם,הים הוא
המכנה המשותף שמרכז אותם סביבו.

וודאי שואלים אתם את עצמכם איך אנוכי, כה צעיר בימים, השתייכתי
לאותם אנשים. אז אומר שנפלה לי הזכות לכך שסבי השתייך לאותה
קבוצה ואפילו אבי, שהיה אז רק באמצע חייו ועדיין היו לו הרבה
שנים לעבוד, השתייך למעגל השני של אותה קבוצה.

סבי, שהיה אחד ממכובדי אותה קבוצה, סיפר לי פעם את סדר יומו
שחזר על עצמו מידי יום ביומו. "כך," הוא הוסיף ואמר, "נוהגים
כל שאר חברי הקבוצה. כך שאם אספר לך עליי תוכל לדעת גם את סדר
יומם של האחרים."
סבי היה קם בסביבות 04:00 בבוקר כיון שלא יכול היה לישון או
שחלומותיו היו מעוררים בו זיכרונות רעים מן העבר. יודעים אנו
שכל מלחמה עושה שמות בבן אדם שחווה אותה, וארס המלחמה מחלחל
לאט-לאט לנבכי האדם ושולח הוא את גרורותיו לכל חלקה טובה בגופו
של האדם. אחרי שהיה מתלבש בלי להעיר את סבתי וללא צחצוח שיניים
,כי לא רצה לבזבז זמן על זה  הוא שם פעמיו לכיוון הים. ההליכה
בדרך הקבועה הובילה אותו לאחר 30 דקות לחוף הים  הריק. ריח הים
והגלים המשתברים  עשו טוב על ליבו של סבי. האוויר הנקי של
הבוקר בצירוף ריח הים שמתעורר לחיים חדשים  מילאו את ריאותיו.
ודאי היה צופה בים דקות ארוכות וחושב על ארץ מולדתו מעבר לים,
על הילדות שלו ביערות עם שלל העצים ופירות היער שאין פה בארץ,
על חבריו מהמפעל ומהרחוב שעזב ושלא יראה אותם שוב, על הוריו
שקבורים שם באדמת ביילורוסיה ואת קבריהם לא יפקוד שוב ועל
קרוביו שנשארו שם. לבטח היה מזיל  דמעה ונאנח על כל העבר
המפואר שלו  ואז היה ממשיך בשגרת יומו.
הוא היה מתעמל שעה ארוכה בזמן שהשמש כבר יצאה והתחילה לשלוח
קרני אור על האנשים שרק עכשיו מתעוררים משנתם. המתיחות
והתרגילים שעשה בים חזקו אותו מאוד מכל המחלות והמחושים שאנשים
בגילו סובלים. לבטח ידע להעריך את מה שהים העניק לו.

בזמן שהיה מתעמל היו באים כל שאר חברי הקבוצה,כל אחד לחוד,
וכאשר העשירי והאחרון היה מגיע אפשר היה לחוש מעין עוצמה
באוויר. עכשיו נאספה לה הקבוצה הותיקה ויצרה מקור כוח כל כך
חזק שלא ניתן לשברו. למרות שהם לא עצרו ממלאכתם בעת הגיע שאר
חברי הקבוצה אפשר היה להבחין במבעי הכבוד וההערכה של אנשי
הקבוצה כלפי הבאים זה עתה. מעין מבט על הפנים שאומר: "תודה
שהגעתם על אף הבעיות,לעד נזכור את זה".


אחרי הכניסה למים,לא משנה באיזה תקופה של השנה היה מדובר-גם
בסתיו,גם בחורף,גם באביב ,וגם בקיץ ,נכנסו הם לים,ואחרי שהייה
לא ארוכה בו,חזרו הם למקלחות שהיו פזורות על החוף .אחרי מקלחת
מהירה ,התלבשו הם מהר ובזאת הסתיימה השהות שלהם בים לאותו יום.

חלק מחברי הקבוצה היו נשארים לשמיעת החדשות הראשונות של הבוקר
בתחנה המשדרת ברוסית.אחרי שהתווכחו על הבעיות הרגילות
כמו:קיצוץ בקצבאות הזקנה שלהם,הורדת תרופה זו מסל הבריאות ושאר
הבעיות הפוליטיות בארץ,נפרדו הם בברכת שלום אחד לשני.

ואז אבי ואני היינו באים לים,רואים אותם עוזבים בעודנו רק באים
לים.אבי,שרצה לפקוד מדי יום ויום את הים כמו סבי,לא הצליח ללכת
לים כל יום בשבוע,רק 5 פעמים בשבוע יכל ללכת .גם אני הצטרפתי
אליו למרות שעדיין למדתי בבית ספר.אבי היה מעיר אותי בזמן שכל
האחים ואחיותיי ואימי ישנו שינה עמוקה.בדרך לים שארכה 35
דקות,היינו מדברים על כל הנושאים שמעניינים אותנו. אני סיפרתי
על בית הספר,אבא סיפר על העבודה, דיברנו על הספורט ועל דברים
יותר עמוקים ואציליים. דברים שבין אב לבנו.למעשה 5 פעמים בשבוע
היה לי  את העונג לדבר עם אבי ללא כל הפרעה מצד כל הגורמים
שהפריעו לנו באמצע היום.לי זה היה תחליף לשולחן השבת בו אב
המשפחה בנחת משוחח עם ילדיו. להם זה היה פעם בשבוע,לי זה היה 5
פעמים בשבוע.
אבי נהג לכנות אותנו:"המעגל השני".הם, הקבוצה הותיקה המונה 10
אנשים,היו בעיניו ה"מעגל הראשון".אחרינו היה ה"מעגל השלישי"
וכך הלאה עד השקיעה.תמיד ידענו שכאשר השמש תזרח יבוא המעגל
הראשון, אחריו המעגל השני וכך הלאה וזה אף פעם לא ייפסק.  גם
ברוח,גשם,סופות חול,חום,קור המעגלים לא ייפסקו.זה יישאר לעולם
ועד ולנצח נצחים.

בעודנו מתקרבים אל החוף,ראינו את הקבוצה מסיימת את מעשיה
האחרונים בחוף ועוזבת בדרכה הביתה. את סבי ראיתי רק לעיתים
רחוקות בעוזבו את החוף כי הוא היה מגיע לפני כולם ועוזב אחרי
כולם.אחרי שסבי היה מגיע הביתה,הארוחה שהכינה לו סבתי כבר
הייתה מוגשת על השולחן.אחרי שסיים לאכול את ארוחת הבוקר,הלך
לישון למשך כמה שעות.עד ארוחת צהריים היה עוסק בדברים
המעניינים אותו כמו:תיקון אופניים ישנים,כל מיני מלאכות
הדורשות ידי זהב.היו לו  ידי זהב ומוח שהתמחה  בדברים טכניים.
לכן יכול היה להפוך דבר בלתי שמיש שהיה אצלו לדבר  יפה ומתוחכם
עד שאנו נכדיו היינו קוראים קריאות התפעלות לעברו.לפעמים גם
היה מתקן דברים אצלנו בבית אחרי שמשהו התקלקל או שלא עבד
כראוי.היה מתקן את המכשירים כשמנגינה חרישית נשמעת על בדל
שפתיו ועם חיוך מקסים ורך חף מכל רוגז בגין הטרחה שגרמנו לו.
אחרי ארוחת צהריים הי ה שוב נח למשך כמה שעות ובערב, לאחר שכבר
היה נעים בחוץ,היה יוצא לטייל עם סבתי בגן הנמצא ליד ביתו.
אחרי הטיול בגן היה נוהג כל יום לבקר אצלנו,מעין ביקור נימוסים
בו היה שואל אותנו לשלומנו,מברר פרטים,שואל שאלות על הא
ודעא,מביא דברים מתוקנים.אחרי ששהה אצלנו זמן-מה היה יוצא
לכיוון ביתו,אוכל משהו קטן כי סבר שאסור לאכול ארוחות כבדות
בערב ובשעה 9 בערב לא דקה יותר או פחות היה הולך לישון ועל ידי
כך שמר בקנאות על שגרת יומו הקפדנית.

אבי ואני אחרי שהגענו לחוף היינו עושים את אותם פעולות כמו
סבי-את המתיחות,ההתעמלות בכל חלקי הגוף,אבל בנוסף היינו גם
רצים ריצה קלילה לאורך החוף.החול והאבנים הקטנות  הקשו עלינו
את הריצה וגרמו להארכת זמן הריצה,אבל לא נשברנו והמשכנו לרוץ
בכל חלקי החוף הנידחים אליהם רגלי האנשים לא הגיעו הרבה זמן.
בעודנו רצים היינו פוגשים דייגים חובבים שחכתם הייתה מושלכת אל
הים.תמיד ברכנו אותם לשלום והם גם נדו בראשיהם לכיווננו.ראינו
גם אוהלים בהם נמים אנשים את שנתם.ודאי היו אלה בני נוער שבילו
את הלילה על החוף הקסום הזה.
אחרי הריצה ,נכנסנו למים הקרים ,מלוחים של הים.הזיעה שאפפה
אותנו בזמן הריצה אבדה לה בתוך מימי הים הנעימים.אחרי השהות
במים תמיד היינו יוצאים מעט מאוכזבים שאילוצי הזמן מונעים
מאיתנו להישאר עוד בים.אחרי שהתקלחנו ,אבי ואני,אספנו את
דברינו וחיכינו כבר ליום המחרת בו נחזור שוב לים.
בעודנו עוזבים ראינו כבר את המעגל השלישי שבא להחליף אותנו -
המעגל השני.אחרי המעגל השלישי יבוא הרביעי וכך הלאה כדרכו של
עולם,תמיד יישאר מעגל כלשהו בים.


היו גם ימים מיוחדים שבהם היו מתכנסים ביחד  כמעט כל חברי
המעגלים השונים.ימים אלה היו חשובים להם מבחינת תודעת
הזיכרון,ותחושת הימים ההם.למשל,כל תשיעי במאי  היו נאספים כל
חברי אותה קבוצה ,בצירוף אבי ואני ועוד כמה אנשים מהמעגל השני
כדי לחגוג את הניצחון הגדול של הצבא האדום על הגרמנים.היו
מביאים וודקה טובה,ומאכלים רוסיים טעימים והיו מבלים בדיבורים
על ימי המלחמה.ביום הזה אף אחד לא מיהר הביתה,גם אבי לא הראה
ביום הזה רצון עז לחזור כמה שיותר מהר הביתה. הם היו מעלים
זיכרונות מהימים ההם,של התקופה הנפלאה בחייהם,על ימי הנעורים
שלהם באימא רוסיה.אחרי שסיימו לדבר ולאכול ,חברי הקבוצה היו
ממהרים כל אחד לביתו לצפות בתהלוכות הניצחון של הצבא הרוסי
שהיו משודרות ישירות מהכיכר האדומה. כשצפו בתהלוכות האלו לא
יכלו שלא להוזיל דמעה על חבריהם שנפלו על הגנת המולדת.יום טעון
רגשית היה בשבילם ה-9.5 וכך גם לקרוביהם. אף על פי שכבר לא
היינו אזרחי רוסיה ,עדיין הרגשנו את המטען של פרץ הרגשות שעובר
בנו.


ואז יום אחד בהיר,טבע אחד מחברי הקבוצה במהלך השחייה בים.כמה
אירוני שהים שהווה אבן שואבת לאותו איש גרם גם למותו.גם
המצילים שרק עתה הגיעו לחוף לא יכלו להציל את אותו איש מחברי
הקבוצה ההיא.
נערכה לוויה ,כאשר כל אנשי המעגלים השונים הגיעו לתת כבוד
אחרון לאחד מעשרת חברי המעגל הראשון.הם באו גם לאזכרה ולעוד
אירועים לזכרו ונשבעו לזכור את האיש הזה לעד.
עכשיו נשארו הם רק תשעה אנשים אמיצים אלו. לאט-לאט גם שאר חברי
הקבוצה מצאו את מותם מי מזקנה,מי משיברון לב ,מי מדום לב.גם
סבי הלך לעולמו ,ולא נשאר זכר לאותו המעגל הראשון.הגיעה עכשיו
זמננו להחליף אותם ולצרף עוד מעגל של הליכה לים.אני בגרתי
ונהייתי לבעל ואב,נולדו לי ילדים,אבי נהיה לסב ועכשיו הוא
ממשיך את דרכו של סבי,דרכו של המעגל הראשון.
אני אעביר את אהבתי לים לבניי ובנותיי והם יעבירו את זה
לנכדיי.גם אבי ואני נמות אבל נדע שימשיכו קרובינו בדרכנו את
הדרך שהתחיל סבי בהליכה לים.
דור הולך ודור בא והים עודנו נשאר,אין מלך לים ,אלא רק האלוקים
לבדו.