אני אחד האנשים הכי "מסודרים" שאני מכיר.
אני גר באחת השכונות הכי טובות שכסף יכול לקנות.
אני טיפה רחוק מכל העולם אבל זה עדיין שווה את הפוזה והמעמד
שהמקום הזה מקנה לי.
אז יש לי חברים, פוזה, משפחה שאוהבת אותי ואני מזיין כל מה
שזז.
אומרים ש 6 או 7 בחורות לשנה זה טוב או אפילו טוב מאוד אז לי
לעומת זאת יש 20 או 15, כנראה שמפסיקים לספור מתישהו.
לפעמים אני מרגיש מין הרגשה כזאת כאילו שיש לי הכל אבל בעצם
אין לי כלום.
אתם מכירים את ההרגשה הזאת?
זאת הרגשה דפוקה, מגעילה, ואם אתם לא מכירים אותה אז הרווחתם.
היא הופכת אותך לאדם ממורמר בלי שאיפות בחיים, אדם ריקני.
אני מרגיש שיש לי הכל אבל עדיין איכשהו אין לי כלום, אני מחפש
משהו אבל אני לא יודע מה?
אולי אני סתם מפונק?
הרי מה עוד אדם יכול לרצות? יש לי הכל. ה כ ל ! אולי אהבה?

שמעתי את המושג הזה פעם - אהבה.
חחח אני חושב שאולי אפילו חוויתי את זה פעם.
הייתי קטן בן 15, הייתה לי באותה תקופה את החברה הראשונה שלי.
היא לא היתה הראשונה שלי אם אתם יודעים למה אני מתכוון, אבל
איכשהו הכל קיבל איתה תחושה של פעם ראשונה, מין פעם מיוחדת
כזאת, הרי עשיתי איתה מה שעשיתי עם עוד אלף בנות אבל בכל זאת
איכשהו זה הרגיש מיוחד, כאילו שיש לזה משמעות, אולי אפילו יותר
מזה חשיבות?
לא יודע!
אני זוכר שהרגשתי טוב מאוד באותה תקופה.
הייתי עוד אחד מהחברה שלא יודע כלום מהחיים שלו אבל איכשהו עם
ההרגשה המיוחדת הזאת הרגשתי כאילו שאני יודע הכל.
אני חושב שבעצם לא ידעתי עדיין כלום אבל זה לא הזיז לי, לא היה
איכפת לי, הרגשתי על גג העולם, הייתי איתה וזה כל מה שהיה חשוב
לי.
הלימודים היו בזבל, חברים היו אבל לא כאלה שאיכפת לי מהם יותר
מדי, עם ההורים היו רק ריבים ובעבודה קיבלתי רק צעקות וגם
המשכורת לא היתה משהו.

אז למרות כל החרא בחיים שלי היתה לי את האהבה שלי והרגשתי על
גג העולם.
הרגשתי כאילו כלום לא יכול לפגוע בי, סכינים לא יכולים לפצוע
אותי, דם בחיים לא ירד ממני, וחברים בחיים לא יוכלו לפגוע בי.
הרי מה איכפת לי מהם? לי יש את האהבה שלי ושימות כל העולם.
הכל היה כל כך טוב, התקופה הזאת נמשכה המון זמן 9 חודשים.
לפעמים אני לא מצליח להירדם, אתם מכירים את הלילות האלה שפשוט
מסתכלים על הקירות וחושבים על הכל?
לפעמים יוצא לי לחשוב למה זה ניגמר?
ואז אני ניזכר, כל פעם אני חושב על זה ואני ניזכר בזה כל פעם
מחדש.
הבת זונה בגדה בי! זה קרה רק פעם אחת אבל בכל זאת זה פגע בי
כמו ששום דבר אחר לא יכל ליפגוע בי, הרי אני הייתי חסין להכל.
סכינים לא יכלו לישרוט אותי, דם לא ירד ממני, וחברים לא יכולים
ליפגוע בי, אבל הבת זונה הרגה אותי.
היא הרגע אותי בשניה אחת, במעשה אחד כל כך מטומטם, היא יודעת
שזה לא היה שווה את זה וגם הבן זונה שעשה את זה איתה לא היה
שווה את זה, אבל המטומטמת לא חשבה על כלום ועשתה את זה בכל
זאת, היא הרסה אותי.

מאותו רגע הכל הישתנה.
היא בכתה לי יותר פעמים ממה שאני יכול ליספור כדי שאני יסלח
לה, אבל זה אף פעם לא קרה, אני בחיים לא סלחתי לה.
הרי איך אני יכול ליסלוח לה?
היא הרסה לי את הדבר הכי מושלם והכי חשוב שהיה לי בחיים.
היא הרסה לי את האהבה שלי.
הרי אהבה זה אמור להיות דבר מושלם, לא שאני יודע יותר מדי מזה
פשוט ככה שמעתי.

3 שנים לקח לי להתגבר על זה, עליה.
מאז אותו יום בחיים לא נתתי לעצמי להתקרב שוב אל מישהי.
הייתי הבן אדם הכי פגיע עלי אדמות, אני פחדתי.
אני פחדתי ששוב אני יעשה את אותה הטעות המטומטמת של גיל 15
ואני יתאהב באיזה ילדה חמודה שבסוף תהפך לבת זונה שבגדה בי
והשאירה בי צלקת לכל החיים!

אני מניח שבגלל זה גם היום שאני בן 35 אני לבד. בלי אהבה.
הרי מה שווה האהבה אם בסוף נפגעים ממנה?

היום המילה אהבה היא רק מושג עבורי.
מושג ריקני ומפחיד שאני בחיים לא ירצה ללמוד אותו, לחוות אותו,
או להרגיש אותו.
והכל בגלל צלקת עמוקה, לא כזאת שרואים אלא כזאת שמרגישים.
מרגישים אותה עמוק בלב כל פעם שאתה חושב על להתקרב למישהו
להתאהב במישהו.