פניו היו שפוכות על השולחן והוא בהה באדישות בכוס הבירה הריקה
והמטונפת שעמדה מולו.  הוא הביט בדלת המסבאה, שנראתה קצת
מעוותת מבעד לכוס, נפתחת ונסגרת, וראה את האורחים נכנסים
ויוצאים. הוא שכב כך במשך שעה תמימה כמעט עד שמישהו הסיח את
דעתו. הזר שנכנס. הוא היה לבוש בבגדים לא אופנתיים בכלל וכובע
רחב שוליים כיסה את פניו.
ג'וני גודמן הרים באיטיות את ראשו מהשולחן ובהה בזר הנכנס
למסבאה, ניגש לדלפק ומזמין כוס בירה גדולה וצוננת. היה זה רק
לפני שבועות ספורים כאשר החליט ג'וני לחזור אל עיירת הולדתו
ולהשתקע בה. בצבא הוא היה מישהו, משהו טוב - קצין - מפקד מחלקת
נחתים - הטובים שבטובים. הוא חשב לחזור חזרה לחיים שקטים,
למצוא עבודה נוחה ולהקים משפחה, להיות כמו כולם.
אך בינתיים הוא היה מגיע מדי יום ל"מסבאה של בני" לאחר שביקר
בלשכת התעסוקה המקומית. עבודה לא נראתה באופק אך הכסף שחסך
בזמן שירותו הצבאי ומענק השחרור הנדיב שקיבל הספיקו למחייתו.
בינתיים. ג'וני לא היה שיכור, לא אחרי כוס בירה אחת - הוא פשוט
היה משועמם עד מוות ! אותו זר שנכנס משך מיד את תשומת ליבו
והוא החליט שמשהו באיש הזה אינו כשורה, או אולי יותר מדי
כשורה, וזה היה מפחיד במקצת. אך אצל ג'וני התגברה תמיד הסקרנות
על הפחד והוא החל לשאול את עצמו מה עושה אותו זר בעיירת הולדתו
הנידחת. זוהי אינה עיירת תיירות, הוא ידע, והמוטל הקרוב ביותר
נמצא שישים קילומטרים מערבה מכאן. ג'וני הביט בשעונו שהצביע על
שעת צהרים מוקדמת והחליט לעשות את יומו קצת יותר מעניין.

הזר יצא מהמסבאה וג'וני אחריו. לפחות משהו שיעסיק אותי עד
הערב, חשב, ואז אלך שוב אל לשכת התעסוקה. לזר לא היתה מכונית
בקרבת מקום, הסיק ג'וני, כאשר החלו לצעוד בנינוחות לאורך
רחובותיה השקטים של העיירה. לא היו אנשים רבים בחוץ בשעה חמה
זו וג'וני נאלץ לעקוב אחרי הזר ממרחק גדול. לבסוף הוא נכנס אל
מרכז הקניות המקומי שהיה מקורה וממוזג. המקום היה מלא אנשים
בשעה זו של היום והזר החל לעשות את דרכו באיטיות אל המזרקה
הנמצאת במרכז אזור המסעדות. ג'וני השתלב יפה בהמון ולא עורר כל
חשד. הם הגיעו למזרקה והזר עקף אותה מימין בעוד ג'וני עוקף
אותה משמאל. לרגע נעלם הזר מטווח ראייתו כשעבר מאחורי המזרקה.
ג'וני כבר החל לחשוש שמא הזר ראה אותו והחליט לחמוק אל
השירותים הציבוריים שמצדה השני של המזרקה. אך היתה זו רק מחשבה
חולפת מכיוון שכעבור שניות מעטות הופיע הזר שוב מעבר למזרקה
אלא שהפעם משהו בתמונה לא היה בסדר. מכיוון השירותים הגיח לפתע
איש נמוך אך מוצק, לובש מעיל גשם בצבע חאקי שכיסה כמעט את כל
גופו למעט נעליו, ומגבעת רחבת שוליים הסתירה את פניו. האיש החל
להתקדם במהירות לעבר הזר. ג'וני נדרך מיד - משהו כאן לא כשורה,
הוא ידע. הזר נעצר לפתע, מפנה את מבטו לאחור בדיוק בזמן לראות
את האיש הקטן שולף רובה ציידים מתחת למעילו. הזר, למרבה
הפליאה, לא נראה מתרגש במיוחד וג'וני היה יכול להישבע שהוא
רואה את הזר מחייך לעבר שני הקנים המתרוממים לעברו. ג'וני לא
נבהל כלל אלא רק בחן בעניין רב את המצב, תוך פחות משנייה החליט
ג'וני על פעולותיו הבאות תוך שהוא יודע שלקח את כל הפרטים
בחשבון. ידו נשלחה בזריזות של איש נחתים מיומן אל אקדחו האישי
אותו הוא נשא מאז שעזב את הצבא. האיש הקטן ייצב את רובהו
לכיוון המטרה והזר פשוט הניף את שתי ידיו באוויר לאות כניעה.
המגבעת שכיסתה את פניו של הזר קצת זזה ממקומה עקב הנפת הידיים
באוויר וכך הכל קרה : מבט פגש מבט ולמשך שבריר שניה הביט ג'וני
עמוק אל תוך עיניו של הזר. האיש הקטן היה כבר מוכן לסחוט את
ההדק ולסיים את כל הסיפור במכה אחת אך הרמת הידיים של הזר גרמה
לו להסס קלות ולתת לג'וני בדיוק את מרווח הזמן המתאים בכדי
לסיים לשלוף את האקדח ולדרוך אותו ברעש נוראי. האיש הקטן פנה
לרגע לעברו של ג'וני ברגע ששמע את שקשוק הדריכה אך מיד חזר
למרוח את לחיו על כת רובהו ולכוון חזרה אל גופו של הזר. ג'וני
לא היסס אפילו לשבריר שניה. האיש הקטן לא הבין את הטעות שעשה
כאשר נתן לג'וני את הלגיטימציה לירות בו כשהתעלם בהפגנתיות
מהאקדח המכוון אליו. הטעות עלתה לו, כמובן, בחייו - שתי יריות
מדויקות מתחת לבית השחי ואחת בראש סיימו את העבודה עוד לפני
שגופו המוצק של האיש הקטן פגע ברצפת האולם. ג'וני היה כל כך
מרוכז בירי עד שלא שם לב לכך שהזר עצמו נעלם מזירת האירוע, אך
כל זה כבר לא היה חשוב, בכל ההמולה שמסביב לא היה אכפת לאף אחד
מה עלה בגורלו של אותו איש זר. גם ג'וני איבד במהרה עניין
בנושא. הרי אחרי הכל הוא, ג'וני גודמן, היה עכשיו סמל ומופת,
גיבור עיירת הולדתו והסביבה כולה.

X X X X X


"מממ. רק עוד דקה." אמר פטריק קאש והשעון המעורר כיוון את עצמו
אוטומטית להשכמה בעוד עשר דקות.
"מה השעה?" שאל קאש כשהתעורר בשנית.
"השעה היא : שבע וחמישים דקות." ענה השעון בקול נשי מתקתק.
"מממ." הוא מלמל וניסה למשוך את עצמו אל מחוץ לעולם החלומות
הנעים. בשמונה לערך הוא הצליח לגרור את עצמו למקלחת. גם היום,
ידע, הוא עתיד יאחר לעבודה. ההנגאובר מהמסיבה של סוף השבוע
האחרון עדיין לא חלף וראשו היה סחרחר. הוא עמד במקלחת, מול
הראי, והחל להתגלח, מנסה לעורר את עצמו בעזרת התזות קצרות של
מים קרים על פניו וגופו. לפתע הוא נעצר ובהה במראה, מצמץ כמה
פעמים ושוב התיז מים על פניו, נותן להם לחדור אל תוך עיניו
הפתוחות. שוב הוא הביט בעצמו משתקף במראה ואמר, "עמעם אורות,
חצי." והאורות במקלחת גוועו לחצי מעוצמתם המקורית. קאש עמד מול
המראה, משתאה, מסרב להאמין בתחילה, ואז נתן למחשבותיו לזרום
החוצה בצורת מילים. ספק בבהלה, ספק בהקלה הוא צעק בכל כוחו
בעודו תופס בראשו כלא מאמין, "זה אני," ואז חזק יותר, "זה אני
! זה אני !" הוא התלבש בזריזות, אסף כמה חפצים בשביל העבודה
והזמין מונית אוטומטית.

מערבולות הרוח ביום חורף עשו את הטיסה במונית האוטומטית ללא
נוחה, אך כעבור דקות מעטות הודיעה המונית לג'וני את מה ששמע
כבר פעמים רבות בעבר : "אין אפשרות להמשיך מעבר לנקודה זו,
אדוני. מקום זה מוכרז כשטח צבאי סגור." קאש תמיד אהב לתת
למוניות האוטומטיות את מיקומו המדויק של משרדו בתור התחנה אליה
רצה להגיע, ומכיוון שמקום עבודתו הוכרז שטח צבאי סגור. זה תמיד
היה משעשע. אך לא היום. קאש היה עצבני מדי מכדי לצחוק שוב
לאותה בדיחה מוכרת. משהו קצת יותר חשוב מבדיחה יומית היה מוטל
על כף המאזניים.
"כרטיס האשראי שלך חויב בסכום של ארבעה עשר דולרים אמריקניים,
תודה שהשתמשת." קאש כבר היה מחוץ למונית ושם פעמיו בזריזות, אך
לא בריצה, לעבר השער.
"בוקר טוב, מר. קאש." אמר השומר בשער שעה שקאש עבר את הבדיקה
הביטחונית השגרתית, טביעת אצבעות וסריקת רשתית.
"מר. רולנד הגיע כבר ?" שאל את השומר.
"עדיין לא, אדוני."
"אתה תודיע לי אם הוא יגיע," אמר ודחף בזהירות, כהרגלו, שטר של
מאה דולר לידיו של השומר, "נכון ?"
"מיד, אדוני, מיד לכשיגיע !"
קאש החל לצעוד לעבר הבניין המרכזי שם היה ממוקם משרדו, הוא לא
הספיק לצעוד יותר מעשרה צעדים וכבר צעק השומר לעברו, "מר.
קאש," הוא הסתובב לעברו, "הפלת את זה !" השומר נופף בידו
בחוברת לבנה ועליה אותיות דפוס שחורות. קאש ידע בדיוק מה אומרת
הכותרת ומה משמעותה כלפיו - "פרסום מדדי רבעון - וול סטריט -
הבורסה לניירות ערך" - אמרו האותיות וקאש מיהר לחטוף את החוברת
מידיו של השומר, לפנות חזרה לעבר הבניין המרכזי ולהתחיל לצעוד
שוב בכיוון הנכון. בגבו אל השומר החווה קאש בידו הימנית לעברו
של השומר, נעצר לרגע ופלט, "תודה !" ואז המשיך בדרכו.

קאש נכנס למשרדו וסגר מאחוריו את דלת העץ המהודרת. למרות השעה
המאוחרת, שם לב לפתע, הבניין היה יחסית נטוש. בשעה זו של הבוקר
היו בדרך כלל הרבה יותר אנשים שהסתובבו במסדרונות. לא. אני בטח
הוזה, חשב לעצמו, הכל כרגיל הבוקר וגם אני, הזכיר לעצמו, צריך
לנהוג כרגיל. וכך, ביצע קאש את הפעולה הראשונה שהיה עושה בכל
יום רגיל לאחר שהיה נכנס למשרדו. הוא החל לעבור על הדואר
האלקטרוני שהצטבר אצלו בסוף השבוע. הוא עבר ברפרוף על ההודעות
הרגילות ונעצר שלוש פעמים בכדי לקרוא בעיון שלוש הודעות שונות
שהיו משמעותיות יותר לגביו יותר מאשר הודעה על ישיבה בשעה
עשר.

האחת :
מאת : חבר ותיק.
אל   : פטריק קאש - CIA - פרויקטים מיוחדים.
תוכן :
"הם עלו עליך והם לא אוהבים בגידות."

השנייה :
מאת : לא רוצה לראותך מת.
אל   : פטריק קאש - CIA - פרויקטים מיוחדים.
תוכן :
"הפרת את הסכם האתיקה של הזמן ! ברח ! עכשיו !"

השלישית :
מאת : אנונימי.
אל   : פטריק קאש (דואר פנימי).
תוכן :
"המתמטיקה לא משקרת, פטריק !"
"לבגוד בנו אחרי כל מה שעשינו למענך ?"
"לא יישכח ולא ייסלח !"

פטריק בהה בהודעה השלישית שניות מעטות ונזכר באותו אירוע ירי
בעיירת הולדתו, כאשר קיבל עיטור גבורה מהמשטרה המקומית על הצלת
חיי אדם ועל הפגנת קור רוח יוצא דופן. אחר כך באו הם - ה- CIA
- והציעו לו להשתתף בניסוי סודי - הם נתנו לו כסף, זהות חדשה
ופנים חדשות. הם אמרו שזה חשוב בשביל הניסוי עצמו שהוא יהיה
אדם אחר, גם מבחינה חיצונית, בכדי שלא יוכלו לזהות אותו, בכדי
שרצף האירועים המקורי ישמר. משהו מתמטי, הם הסבירו והוא הסכים
להפוך לאדם הראשון שערך מסע בזמן. בשביל הסיכוי הקטן שמישהו
בעתיד או בעבר יזהה אותו, היה זה מן ההכרח לשנות את פרצופו,
גופו וזהותו של ג'וני גודמן - ועתה הוא היה, ויוותר עד מותו,
פטריק קאש - חלוץ המסע בזמן.

איך הם הצליחו לעלות עלי ? חשב לעצמו. הרווחים שעשה בבורסה
בעזרת המסע בזמן לא השפיעו עליה באופן משמעותי. ספרון הרבעון
הבא של הבורסה בוול סטריט עדיין היה מונח בכיסו וקאש מישש אותו
לרגע בכדי לוודא שהוא עדיין קיים. התשובה היתה מונחת לפניו,
ידע. ההודעה השלישית אמרה הכל. "המתמטיקה לא משקרת.." לחש
פטריק לעצמו וקילל בלבו את אותם מתמטיקאים ארורים - הם יכולים
לעלות על כל סטייה קטנה ברצף האירועים המקורי. אם הם לא היו
מריצים את הבדיקות השגרתיות שלהם הם לעולם לא היו עולים עלי,
חשב. מספיק ! אין במה להרהר. הדבר חייב להיעשות. קאש ידע זאת
עוד מתחילת היום, כשהביט במראה בחדר האמבטיה. אז ידע שהגיעה
השעה והדבר יקרה היום, זה חייב להתרחש היום, או לעולם לא ואז.
הוא לא רצה לחשוב מה יקרה אז. ג'וני / פטריק החל לצעוד לעבר
המתקן המרכזי בעוד מהרהר בדבר והופך אותו בדעתו. הוא לא היה
אדם טיפש והוא ידע בדיוק מה עליו לעשות.
"בוקר טוב, ג'סיקה." אמר קאש למפקחת הראשית על חדר הזמן בעודו
מנסה לשמור על יציבות קולו.
"היי, ג'וני," היא אהבה לקרוא לו בשמו הקודם, "שוב מאחר
לעבודה, הא?"
"כרגיל." אמר וניסה לחייך לעברה בעודו צועד בביטחון הולך וגובר
אל תוך חדר הזמן. בתור חלוץ הנסיעה בזמן הוענקה לו גישה חופשית
לחדר זה ומכיוון שאיש לא יעשה שימוש בחדר בשעה הקרובה נתן קאש
לג'סיקה את קואורדינטות המרחב והזמן אליהם רצה להגיע. הוא ידע
בדיוק לאן וממי הוא בורח. יהיה זה לא אחר ממר. רולנד - הבוס
שלו - האדם שכתב את ההודעה השלישית - הוא יהיה זה שיבוא לרדוף
אחריו ובנסיבות הנוכחיות, גם להרוג אותו במהירות האפשרית, לפני
שיגרום עוד נזק. קאש היה מודע לכל העובדות וחתם על "הסכם
האתיקה של הזמן" בהבנה ובהכרה שהפרתו דינה מוות. את האתיקה של
הזמן אסור להפר בשום אופן. כך אמרו לו אותם אנשים שמשום מה
תמיד צדקו בחישוביהם והגיעו למסקנות הנכונות - אותם מתמטיקאים
ארורים שעלו עליו בסופו של דבר. שתי ההודעות הראשונות, ידע,
הגיעו מחברים, כביכול, שנהנו מרווחיו בבורסה לא פחות ממנו,
ויהיה זה באמת חבל, בשבילם, אם פטריק קאש ימצא את מותו מוקדם
מהצפוי.

קאש נתן לבסוף את האות וג'סיקה הפעילה את רצף הפעולות לבקשתו.
תוך שבריר שניה מצא את עצמו בדיוק במקום בו תכנן להימצא. הוא
הביט מסביבו לרגע בכדי לאפס את חושיו ואת חוש הכיוון שלו
במיוחד ואז החל לצעוד. היתה זו שעת צהרים חמה והוא החליט לעצור
לרגע במסבאה קטנה בדרך לשתות קצת בירה קרה. הוא התענג על המשקה
ככל שהרשה לעצמו ואז המשיך ליעדו - מרכז קניות קטן. הוא נכנס
מבעד לדלתות השקופות שסימנו את הכניסה למרכז הקניות המקורה
והחל לצעוד לכיוון השירותים. לאחר שהיה כבר בפנים הסיר מעל
ראשו את המגבעת הרחבה שהגנה על ראשו כשהיה בחוץ בשמש הצהרים
הקופחת. הוא עבר את המזרקה בדרכו לשירותים ואז, בדיוק כפי
שזכר, אך מזווית ראיה שונה לגמרי, קרה הדבר :
מר. רולנד הופיע משום מקום לבוש במעיל חום, צעד כמה צעדים, שלף
רובה מאיים וכיוון לעברו של קאש. שקשוק דריכה נשמע מאי שם ומר.
רולנד הביט הצידה לרגע. שתי יריות נשמעו ברצף ואז השלישית
שריסקה את ראשו של מר. רולנד והטילה את גופתו בצורה מחרידה על
הרצפה. קאש הביט עוד פעם אחת לעבר היורה ואז הפעיל את מתקן
הביות ומצא את עצמו שוב פונה אל ג'סיקה באותו מצב שבו עזב
אותה. צדקתי ! הוא אמר לעצמו, מנסה לא להסגיר את רגשותיו בעודו
צועד בנינוחות אל מחוץ לחדר הזמן. זה הייתי אני ! זה אני ! זה
אני ! חזרה האמירה שוב ושוב במוחו.
היה זה אותו מבט - ידע קאש - אותו מבט שנשקף לעברו ממראת חדר
האמבטיה אותו בוקר היה אותו מבט שהעניק הוא כרגע, או לפני שנים
כה רבות, לבן דמותו בעבר - מבט שייחקק בזיכרונו עד היום -
מבט המזל של ג'וני.