אני יוצא לריצה. השמש יוקדת, מכה על גבי. רגלי שוקעות בחול
הרך, והדרך נמתחת, ארוכה לפני. יורד אני במשעול הדרך ביום שרב
חם, כורע תחת עץ עבות, שוכב על הגב, עוצם את עיני. חיוך שליו
נפרש על פני. לפתע נפתחת האלונקה. בצעקות מזנקים הבחורים.
האלונקה מתרוממת. אני מגביר את הקצב.
הקצב האיטי של ניגון הגיטרה נשמע חרש באויר, ולשונות האש
החמימות מלחכות זרדים בפצפוץ עדין. אנו יושבים סביב, שרים
ומבשלים, צוחקים ומדברים. אני רואה את סוף דרך הריצה. בפרץ
אנרגיה האלונקה מזנקת. אני רץ, שם כתף תחתיה, ובשארית כוחותי
מגיע למגורים. פותח את דלת הבית, אמא, כמו תמיד, יודעת מראש
שאני מגיע. מחכה עם חיוך, וארוחה חמה ממתינה לי.
"כולם מצב 2!" מפלחת הצעקה את האויר כסכין. כל הלוחמים יורדים
לארץ ועושים שכיבות שמיכה. אני סוחט את טיפות הכוח האחרונות
משרירי היגעים.
עייף ויגע אני מגיע לפסגה, רכסים נפרשים תחתי. ברגלי כבשתי את
השביל! בכוחי זה העפלתי לכאן! החול הרך זכרון עמום, האלונקה
מנודה לתחתיות ארץ. שמש הבוקר שולחת קרניה, רכה, מלטפת.
"היה מד"ס טוב!" מסכם המפקד. אנו מתפזרים לחדרים, מתקלחים,
מתארגנים, מתחילים יום חדש. ואני שואל - מהו החלום ומהי
המציאות? והאם יהיה בי הכוח ליצור מהחלום מציאות? הרי, כל בוקר
זורחת השמש, כל בוקר ניצב הבית, כל בוקר מפכפך המעיין, ועל
הפסגה עוד יעמדו רגלי.