היום סיימתי להעביר קייטנה, ילד אחד מהקיטנה, מכיתה א, ניגש
אלי ושאל אותי אם יש לי ילדים?
הסתכלתי אליו בתמיהה ושאלתי למה? הרי אני רק בת 22 ולגמרי
מרגישה ילדה קטנה. ואז הוא ענה: "את גדולה ושמנה ממש כמו משהיא
בהריון".
עשיתי את עצמי כמקבלת זאת כבדיחה, אחרי הכל הוא רק בן שש, אבל
בתוך תוכי נותרה צביטה, המילים עוד הדהדו בראשי, גדולה ושמנה.
אני שונאת את זה שעוד משהוא בעולם חושב שאני שמנה כמו שאני,
הלוואי והייתי יכולה לשים עלי רק בגדים גדולים, כאלה שבהם אני
ירגיש סוף סוף רזה, אשליה עצמית של הנה הבגדים גדולים עלי.
אחרי העבודה נסעתי עם אימי לעשות כמה סידורים, לאמא שלי היה
יום לא הכי משהו (אחד מן הימים המבאסים ששום דבר לא ממש
מצליח).
אמא שלי היתה זקוקה לנחומים, מה שבעצם אומר: קניות בגדים,
הסיוט הכי גדול שלי.
נכנסנו לחנות של מעצבים באמת דברים יפים, אבל מה ?! מראה
ענקית, כזאת שממחישה לי בדיוק למה אני שונאת לקנות בגדים.
אמא חתיכה מצד אחד ועובדת אנורקסית מצד שני, איזה יופי, פשוט
אידאלי כדי לעלות לי את מצב הרוח.
האבסורד היה שזאת היתה אפילו מראה מרזה (כזאת שהפכה אכשיו
לאינית מאוד בחנויות בגדים), ואני עדיין הרגשתי כל כך שמנה
לעומתם.
הגענו הביתה, חיפשתי תנחומים, נכנסתי לאינטרנט וחשבתי אולי יש
אתר אחד בעולם שיעודד שמנים, המירב שמצאתי, זה דיאטות ומאין
סיפור על זוג שמנים אוהבים שכולם ירדו עליהם, כי מה לעשות לנו
אין זכות קיום, מאז בו הדוגמניות לעולם, אם את מעל מידה 38 הלך
עליך קאפוט.
ואח"כ עוד תוהים ושואלים למה אנשים כל כך רגישים לגבי המראה
שלהם, כאשר ילדים בני 6 כבר משננים בפיהם ומסווגים, אתה שמן,
איכס ואת רזה, יופי.