תוהה, איך ניכנסתי לאותו בור?
איך נפלתי אליו מבלי לשים לב?
איך אני לא מוצאת את הדרך החוצה.
בבור יש הרבה גוויות. גוויות של אנשים שנפלו ולא יצאו. מהבור
יש יציאה אבל היא מוחבאת. לא כל כך קלה למציאה. מסתכלת סביב
ורואה רק חושך וקירות. מסתכלת למעלה ורואה את האור והשמש כל כך
רחוקים. מנסה למצוא דרך להגיע, למצוא את אותה היציאה. רואה
למטה, מוחבאת, מנהרה קטנה. מספיקה למעבר של אדם בוגר בקושי.
ניכנסת אליה ומתחילה לזחול. ככל שמתקדמת עולות המחשבות.
ואולי המנהרה לא מובילה ליציאה?
ואולי הייתה צריכה להיות יציאה אחרת? הרי אין כאן אור ולא
רואים את הסוף. לאחר כשעה של זחילה עוצרת מותשת. חסרת כוחות
ונחישות להמשיך. אין יותר תקווה. לא אראה יותר את אורו של
היום. מוותרת. ואז רואה ניצוץ של אור. ניצוץ קטן. ממשיכה לזחול
לכיוונו. ניצוץ של תקווה. הניצוץ הופך לאור ורואה כבר את
היציאה. רואה את האור שבקצה המנהרה. המנהרה גדלה. גדולה מספיק
לעמידה. נעמדת ומתחילה לרוץ אל האור. רצה עוד ועוד. מהר יותר
ויותר. יש תקווה. האור הוא התקווה. מנסה להגיע, רואה את האור
קרוב. מצאתי את האור בסוף המנהרה, רק הבעיה היא שהמנהרה לא
נגמרת.