הוא הביט בעוזרו בשתיקה.
-לא, זה בלתי אפשרי
-אבל אדוני, זה בהחלט הכרחי, הנך יודע שהלילה זה הסיכוי
האחרון... הסיכוי האחרון... להציל את העם...
-זה סיכון גדול מידי
-זה סיכון שאנחנו צריכים לקחת
-אולי... אני לא משוכנע
-אבל אני כן, זה חייב לקרות הלילה
ארפנגוס ישב מהרהר, מה לעשות... מה לעשות... היא רק ילדה... רק
ילדה...
-גילניטוד אתה בטוח שזה הכרחי...?
-הבכירים לא משקרים לעולם, ובפעם הנדירה הזאת שגם המנבאים
מסכימים אתם, הרי מי אנחנו כדי להתנגד לפקודתם. או לסירוגין,
לחלוק על דעתם.
-זאת תהייה הגאולה לעמנו... אבל הילדה... אח...
-אלה אינם זמנים לגילויי רחמים טיפשיים, רגש מיותר, הרחמים, אם
אתה שואל אותי, רגש שגורם לנו לחוס על המסכנים ולשכוח מבעייתנו
שלנו, טיפשי כל כך, הרי מי יותר חשוב לנו, מעצמנו? האינך חושב
כך?
-אכן... אך מראה עין ראשוני אינו מראה את התמונה המלאה...
-למה אתה מתכוון?
-נחמד לפעמים שמישהו שם בשבילך... זה מזכיר לי ימים... זמנים
טובים יותר... שבני עמנו יכלו להסתובב בחופשיות ברחובות ללא
פחד... ללא דאגה... ששלטנו...
-זמנים טובים אני משער... חבל שלא יכולתי להיות חלק מהם...
-הנשיכה היום היא הגאולה היחידה להחזיר את אותם זמנים להווה
שלנו...אבל...
- די לאבל! בחיים יש הקרבות, זרוק את רגשות הרחמים והצער לעזזל
ותתרכז רק בנשיכה
-אפשר לחשוב קצת שהתחלפנו בתפקידים  גילניטוד... האנך חושב?
-ממ... ממצטער אדוני... כנראה שלא שמתי לב... אלף סליחות...
אלפים על אלפים של סליחות מלכי ה...
-חדל
קולו היה רגוע ושלו. כאילו שום דבר לא יפר אותו משלוותו האין
סופית, אפילו לא קולו הקר והצרוד של גילניטוד. הייתה לו שלווה
ביתי מוסברת, כאילו שכל הרע לא נוגע לו, והוא כלוא בתוך בועה,
בועת שלווה. ארפנגוס תמיד היה לי חידה, מסתורי, סודי, אחד שילך
סחור סחור עד שתגיעי לאן שהוא רוצה, ואת תגיעי... ועוד איך
תגיעי...
-היום בחצות... זה יעשה
-נהדר מלכי אדוני!
-בוא נקווה שההקרבה הזאת לא תיהיה לחינם.
-היא לא, היא לא תהיה... יש לי תחושה...

                                                    מה חבל
שתחושות הן לא תמיד... הכי נכונות...