"שים חגורה", הזכירה לו, כשישבו שניהם באוטו. הוא שולט על
הנסיעה והיא במושב לידו, חסרת מעש.
"אל תגידי לי מה לעשות, אני יודע איך לנהוג!" הוא ענה, קולו
מצליף בה כמו שוט.
היא מצטנפת בתוך עצמה וממלמלת בשקט "הוא לא שווה את זה. הוא
אידיוט, די לחשוב על זה..." אבל הדמעות לא מוכנות להקשיב לה.
היא מביטה החוצה דרך החלון שלצידה, כדי שלא יראה ויצחק. או
יצעק.
דווקא היה טוב השבוע. זאת הפעם הראשונה, לפני שהיא עוזבת, שככה
הוא מדבר אליה.
זה לא שהמילים הכאיבו לה, היא התרגלה. זה, בעצם, דווקא מה שכל
כך קשה לה - ההתרגלות הזאת. התרגלות למכות הדמיוניות שההערות
שלו גורמות לה, לעיניים השורפות, אבל הכי הכי - ההתרגלות
הנוראית לחבורות ולצלקות שנוצרו להערכה העצמית שלה.
היא נאנחת, לא מעיזה להתבונן בצדודית שלו. אף שריר לא זז
בגופה, אולי אם תהיה בשקט מספיק זמן, היא תעלם ולא תצטרך לשבת
לידו יותר.
כמה עצוב לה להיזכר בימים טובים יותר. הדמעות שוב גועשות לה
מאחורי העיניים. "די... שקט." המילים נלחשות בראשה.
המחשבה המנחמת שלה מופיעה לה מול הפנים, כמו בכל פעם - "הזמן
חייב לעבור", עוד כמה דקות ותוכלי לצאת מהאוטו, לצאת
מהטריטוריה שלו. ואז... אז הוא כבר לא יוכל לפגוע בך עוד.