נשמתי ממני פרחה ואת לבי לקחה איתה
וקליפת גופי העצל, כמו זקן היושב בצל,
ביום של שמש מסביב, כמו קיץ או אביב,
בוהה בעוברים ושבים מחפשת ריגושים.
אך הריקנות כבדה - כמהה היא ללב ונשמה
לב רחב ונשמה טובה שירעיפו חום ואהבה
שיציתו חיים בגוף העייף ויפיגו ממנו את כל שכואב
ואז יחזור הניצוץ לעיניו וישוב הגוף לימי נעוריו.

אך אוי, מה חבל, עפ"י חוק ינו כלל
גורלה של אהבה מוקצב ללב ונשמה
ואת שלי אני פיספסתי עת שקדתי ולמדתי
והיא אט אט חמקה לה, אם ביום ואם בלילה
לזרועותיו של גוף אחר, שם בחרה להישאר.

היי שלום נשמתי היפה, תמיד תהיי האהובה
את דלתי אשאיר פתוחה למען לא תהיי זרה
ומפתח, בואי נאמר, יותר למען העבר
שאולי ביום מן הימים עוד תשובי פעמים...