ליאור אומר שכשאני מאופרת אני הכי יפה.

השפלתי מבטי. החורף כבר דועך בשלהי אביב 2003, שמקרב אותי לעבר
הבגרויות שלי על רכבת אבדון מהירה. פתאום אני מוצאת את עצמי
זרוקה באמצע כיכר בתל אביב, אולי קוראים לה כיכר רבין. אף פעם
לא הצלחתי לשחרר את הסיפור הזה, לבלוע אותו. חתולה יושבת לידי,
יושבת ליד האנדרטה השחורה, מתמזגת עם שאריות ריח הוודקה שמשום
מה אופף את האוויר סביבי.

ליאור אומר שכשאני נוגעת בו, זה כאילו מלאך המוות שוקל אם לקחת
אותו או להשאיר. אני מתרחקת.

כבר חושך והאוויר כבר יותר נעים. הרגשה נוראית, להשאיר את הקיא
שלי על בסיס הפסל המכוער של תומרקין. מרגישה קצת יפה ללכת ככה
ברחובות תל אביב, אולי יעצרו לי טרמפ.
אם אמא הייתה יודעת היא הייתה כל כך נעלבת.

ליאור אומר שכשאני שותקת העולם מפסיק להסתובב ורק האריות
זוקפים אוזניים. אני עונה לו שאני מעדיפה קשתים.

אני לא חושבת שזכרתי אפילו את הבחור הזה שלקח אותי, מסתבר שפעם
הוא הכיר אותי, פעם אני הכרתי אותו. אני מנסה להסביר לו איך
לנסוע לכיוון ראש העין ואני מתחילה לבכות. מימיי לא אהבתי
בחורים שמנחמים. לא אוהבת אנשים.

ליאור אומר שכל פעם שהוא חושב עליי הוא בוכה מבפנים.

אני חושבת שהשמלה שלי משרה אווירה מכושפת ופתאום ידיים ושפתיים
ומעורפל. אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו. אולי אני צריכה
להקטין את ייסוריי אחרי שהקאתי על פסל השואה של תומרקין.
פארק הירקון הוא אזור כל כך יפה בלילה. אני מודה לאל שאני לא
שיכורה יותר ועוד יותר על כך שאני לא בתולה. הכל מתגמד כשאתה
למטה והכוכבים מסתכלים עליך במבט מחנך. הם לא ייפלו אליי
הלילה.

ליאור אומר שמהרגע שלימדתי אותו לחבק הוא הפסיק להרגיש באמת.

הסיגריה שלי בוערת במלא העצמה, מתכלה לאיטה וצורבת את שפתותיי
באלימות. בישראליות צרופה אני זורקת אותה על הכביש הדוהר תחתיי
ומדליקה עוד אחת בנונשלנטיות רגעית.
"את לא צריכה לעשן כל כך הרבה בגילך." כל כך קיוויתי שהוא
ישתוק.
"אני גם לא צריכה להזדיין סתם ככה בגילי."
שקט...

ליאור אומר שילדות גדולות מסיימות את החיים במקומות הכי
קטנים.
אני עונה לו שנתונים מרשיעים מראים שאני עדיין קטנה. הוא
צוחק.

"אתה יכול להוריד אותי כאן, בבקשה? אני אסתדר מכאן."
"פה זה בית קברות ירקון, לא נעים לחשוב שאת גרה פה..."
"לא, יש לי כמה חשבונות לסגור כאן..."

הקבר עדיין פתוח, מעליו רק הדף שכתבתי והצמדתי באבן לקרקע
הלחה.

"ליאור מדבר
        לאדמה הבוכה..."

ואני נשכבת לידו, נצמדת לשק הגופה, מריחה את הדם. נזכרת איך
נפח את נשמתו, תחת ידיי...