"ובאופן כללי , הכל עוד לא פתור.
השמיים כחולים, אבל מה עם השאר?"

ההתעסקות בעבר מכתיבה לך את העתיד. תמיד תנסי להגיע לאותם רגעי
חיוך, שנסעת על אופניים עם אבא, שקראת ספרים עם אמא. שהרכבת
פאזלים עם האחות הגדולה, שהיית נרדמת עם עיניים מלאות בדמעות
בגלל שכעסת. כל שניה את חוזרת, את נושמת את הנשימות של אז. את
מרחפת. הקסם צף מעלייך, את קצת מתחתיו עכשיו.זה לא שאת לא
מנסה. מאז ומתמיד את מיימרת להיות כמו ייפי הנפש שחיים את
הרגע. תמימים.
אז השמיים כחולים. אז מה? המים כמעט צלולים, הראש קצת פחות. את
נזכרת שהיית ילדה שבוכה הרבה, הרבה מאוד. שהיית נבלעת מתחת
השמיכה הענקית שלך, מחבקת בידך חתיכת בד עם שם מטופש שהמצאת
לה. את טענת שהיא היחידה שיודעת להרגיע אותך. האמנת בה, עד גיל
שלוש עשרה לפחות.
אחר כך זה כבר הפך להיות ילדותי מדי בשביל ילדה גדולה, גדולה
כמוך.
באופן כללי, כלום לא פתור. אפילו לא חלקים. את תקועה מאחור.
הכיתה שלך מהיסודי מתפרקת, הופכת לקבוצות מוגדרות. אחרכך כל
אחד קצת יותר תלוי בעצמו. את מוצאת את עצמך יושבת איתם, עוד
יכולה להזכר בדמעות מהחיסון בכיתה ג'. או מהצחוק המתגלגל
כששמתם נעץ על הכיסא של המורה. את מוצאת את עצמך צוחקת גם. אבל
מה עם השאר? יש ימים שקטים, יש כאלה פחות. בקרוב תמצאי אותם
לבושים במדים ירוקים. נושאים נשק. מישהו מהם ימות. מישהו מהם
ישתגע. מישהו לא יפסיק לצחוק. אולי יומאחד תתקלי באחד מהם
ברחוב, תצחקו ביחד על ימים של דשא ושמש, תבטיחו שתתקשרו, שתהיו
שוב כולם ביחד.
והוא ישאל מה עם החיים שלך, ואיפה את היום. תרצי לספר לו שאת
לא רחוקה מפעם, אבל תשארי עם הסיפורים המרשימים שלך על חמישים
אלף תארים בכל תחום. תתחבקו ותפרדו לשלום.
את תחזרי הביתה, תשכבי במיטה ותבחיני בכמה דמעות שבחרו לברוח,
דווקא עכשיו. את תורידי נעליים, תתני נשיקה לאיש שלך, תגידי
שאת אוהבת. כשהוא ישאל לשלומך את תתהפכי לצד השני של המיטה,
תקפלי את רגלייך ותתחרטי על השניה שזרקת את אותה חתיכת הבד,
שכל כך אהבת.

רגעים של פעם מתחברים ויוצרים תמונות שחרוטות עמוק בזיכרון.
היית רוצה לקרוע את הרגעים האלה מראשך, אבל אין, אין קץ
לילדות.