הוא יעבור מולי. הוא יעבור מולי ושוב אפספס אותו.
כמו תמיד, כמה מהר שלא אלך, אדע שתמיד אפספס אותו.
תמיד אראה אותו עשרה מטרים לפני ובכל מהירות, לא אספיק.
מרפי. הכל זה מרפי.
מרפי זה האלוהים של עצמו. מרפי זה המסמר שפינצ'ר לך את הגלגל
כשיצאת מהחנייה של הבית, מרפי זו שקית הניילון שנקרעה לך שני
צעדים לפני הכניסה, מרפי זה המנגנון של הרמזורים שיצר לך רצף
של אדומים כשאתה ממהר לעבודה. מרפי זה הכל.
ועכשיו אני בדרך. יצאתי מהבית באיחור של חמש דקות אבל עם עוד
איזה שהוא סיכוי שאם ארוץ במשך שלוש וחצי דקות אגיע לפניו.
חיכיתי למונית בתקווה שאגיע הרבה לפניו אבל ידעתי שלא משנה
איך, לא אספיק. מרפי היה הנהג של המונית, הוא אמר שהוא כבר
תפוס.
אני רצה. מהר יותר מתמיד. בתקווה שאולי הפעם אצליח. והנה אני
מגיעה לספסל ורואה אותך, מחכה ברמזור שמרפי שכח לחבל.
אני מסדרת את הנשימה, מחליקה את השיער בזמן שאתה מגיע,
מוציאה את הכרטיסיה מהארנק ועולה.
|