חושך. כוכבים רבים נוצצים בשמים. מעטים האנשים המביטים ביופים
האמיתי והמוחלט. אנשים אחרים, לעומת זאת, ממשיכים להביט בשמים
ללא כוכבים, ללא יופי, חסרי פליאה בעיניהם. אילנה היא מאותם
אחרים.
יום העבודה היה עמוס ואילנה נאלצה לחזור לביתה בחושך. הו, היא
כה שנאה את החושך, בייחוד בחורף. הלילה היה גשום והדרך חלקלקה
ומסוכנת, הים מימינה נראה מאיים יותר עם כל רגע שעבר. נדמה היה
לה כי המים פולשים וכובשים את הארץ בלחימה עזה. בעודה נוסעת
בכביש החוף האזינה לשיר ברדיו, היה זה "חזקה מהרוח" האהוב
עליה.
אילנה התקשרה לביתה והודיעה כי תאחר מפאת הדרך הקשה. הבזק הברק
סינוור את אילנה אשר נחרדה ובלמה באחת. הגלגלים איבדו אחיזתם
בכביש, הרכב הסתחרר על צירו בפראות, חרק ונבלם בגדר הביטחון.
הבזק ברק נוסף, אילנה שרועה על ההגה ללא ניע. טפטוף הגשם על
הרכב פסק ורוח יבבה. אורות הרכב מרצדים ומנצנצים בחזרה
מהזכוכית השבורה. אילנה פקחה את עיניה לאט ושלחה את ידה לראשה
החבול. הביטה סביבה, הפלאפון הרוס וכך גם כל צידו הימני של
הרכב. כשהישירה מבטה הבחינה בעצם גדול מאוד אותו לא זיהתה.
אילנה יצאה מהרכב ותחושה מוזרה תקפתה, מעין צמרמורת, יתכן
מהקור. לפתע ברק הבזיק ואנדרטת ענק נתגלתה מול אילנה. אילנה
המשיכה להתקרב לעבר האנדרטה עטופה במשיכה תהומית. בעודה מתקדמת
לעבר האנדרטה היא רואה דמות שחורה, מצונפת בעצמה, אך ניתן
להבחין כי איתנה. "היי, אמממ תוכל לעזור לי." קראה אילנה.
"הרכב שלי לא מתניע; אוכל להחזיר אותך לבי..." לפני שהספיקה
אילנה לסיים את המשפט סובבה הדמות ראשה בפתאומיות.
"אלוהים"!!!. נחרדה אילנה, אך נאלמה דום בעוד מסתכלת בעיניו.
אוה, העיניים, העיניים הן אדומות כאש הלהבה רושפות באפילה.
גופו היתמר, כולו שחור אף יותר מהלילה. ליבה של אילנה דפק
בסחרור מטורף, אין ביכולתה לנוע או לומר דבר. מרותקת לעיניו
החודרות דרך גופה, מפלח את מוחה וקורא "הירגעי"! קולו כאילו
בקע ממעמקי ראשי במקביל להדהוד הנוראי שנשמע ברחבי תבל.
"הירגעי"! אומר בשנית. "יש בפי מסר".
"האם אתה אלוהים"? שאלה אילנה.
"לא, הנני אלא אשליה, הכל וכלום, אני את ואת אני."
"למה אני"? הקשתה אילנה ולא קיבלה מענה.
"בכפר מרוחק נולדתי בארץ אשר מעטים מכירים. בינקותי גיליתי
אוצרות לאין-ספור כמרחק אפי מעיניי. השתאתי על אוצרות אלה ולא
הבינותם. האוצרות החלו לקבל משמעות בילדותי. יכולתי לשחק,
להרכיב ולפרק בעזרתם. לעיתים הייתי רואה אוצר כה מיוחד ששמרתי
אותו רק לעצמי. אט אט התבגרתי ובנערותי מרדתי, נלחמתי והפכתי.
פעמים רבות אני נזכר בתקופה זו - התקופה היפה של חיי. השנים
חלפו ואני גבר צעיר אמיד, מתון ונאור. מלימודיי למדתי לחקור את
אוצרותיי מכבר הימים. הניסויים היו רבים ומגוונים. מחלקם
נפגעתי, מאחרים פגעתי ומיעוטם תרמו לי. מדי פעם הרווחתי אוצר
נדיר מאוצרות קיימים. כעבור שנים מעטות התבססתי והתייצבתי על
אורח-חיים סדיר.
"יום אחד חליתי. המחלה כילתה נתחים ממני והשמידה את תאיי.
פניתי לתרופות שילחמו בחזרה בנגע הרע. היה זה מאוחר מדי המחלה
פשתה בי..." ובעודו מדבר הבחינה אילנה כי משתוחחת הדמות קמעא.
"בערוב ימיי אספר לך מניסיוני איך לא לחלות במחלה שהפכתני
לכזה". הוא השתהה כבורר דבריו. "בחפשי אחר תרופה אף הגעתי לארץ
רחוקה בה למדתי את התובנה שאף ציינה בפניי כי זה מאוחר להציל
אותי". הדמות נאנחה קלות והמשיכה.
"כמו גולם של פרפר, אטום ולבן, שנפתח לאיטו וממנו יוצא לאוויר
העולם פרפר יפה-תואר ואציל מלא הוד ומרחף בשמי התכלת בלובן
העננים בין שדות, כרמים ומרבדי פרחים התעופף לו אל-על וצלל
במרקם קרני השמש הזכות. מרחוק זיהה פרח בודד אולם יפה כמותו,
והחל לצנוח לחיקו, שבוי בקסמו החזק. אבוי, קסמו האפל של פרח
התשוקה, הפיתוי הנורא מכל יצר ההשמדה בפרח זה בסנוורו את הפרפר
יאכלהו בערמומיותו ויהרסהו. הפרפר נאבק נמעך ונשרט. נתלשו
כנפיו אבדו מחושיו ולא נותר בו דבר רק אמרה קטנה שעברה דורות
באילן משפחתו הנאצלה - "טוב הפיתוי קיים בנשמתך הטהורה וכך גם
האפילה."
הדמות קרסה ונסחפה לים. אילנה הישירה מבטה לים ואמרה "זהו
גורלי".