"תרנגולת שאינה מטילה ביצים - מה דינה ?" הדהד הקול בפעם המי
יודע כמה.
"כליה !!!" היא אמרה לבסוף - מביטה במראה בזעם.
הוא לא הרפה - "הסבירי !" דרש מיד.
היא - דינה - ישבה בקצהו המרוחק של החדר. לפחות כך האמינה -
שזהו המקום המרוחק ביותר מקולותיהם של האחים. המנורה היחידה
שתלתה בחדר היתה קבועה בגומחה לבנה בתקרה. דינה אספה אליה את
ברכיה, עתה הביטה באור הבוקע ממנה ואז בצילה שלה. היה זה צל
עמום ומלוכלך - זוהמה על הקירות הלבנים. לבסוף אמרה, "זוהי
אינה תרנגולת - זהו תרנגול. המשוואה אינה מתקיימת."
היא ידעה שהם מביטים בה מצידה האחר של המראה - היא ניסתה
לראותם, אך כל שראתה היה בחורה צנומה, יפה (לטעמה, הן לא פגשה
היא נשים אחרות מימיה - רק התמונות יכלו לעזור במקצת), שערה
השחור הקצר מבליט את תווי פניה החלקים ואת עורה הבהיר. היא
חיבקה את ברכיה בעוצמה יתרה עכשיו, מצפה לתגובתם. מבחינתה עבר
נצח, אך הם ענו כעבור לא יותר משניה אחת. היה זה קול אחר שאמר
עתה, "הסבר לא מספיק."
דינה ידעה שתיענש אם לא תרצה אותם במהירות, אך לפתע התודעה
החדשה הכתה בה והיא ענתה במהירות בל תיאמן.
"החותמת הגנטית של התרנגולת לא תעבור לדורות הבאים. התרנגולת
היא צאצאים וצאצאים הם התרנגולת. לפיכך אם אין צאצאים אין
תרנגולת !"
"טוב מאוד, דינה." הם היו מרוצים בעליל. עכשיו היא ידעה זאת
לבטח. עתה יכולה היא לראות דברים שמעולם לא. התודעה החדשה הכתה
בה בעוצמה שכזאת ! היא לא ידעה מה לעשות עם כל המידע שהציף
אותה. לבסוף התעשתה וקראה להם, לאחד מהם, בשם היחיד בו הכירה
אותו.
"מר. ירוק." קראה.
"מה, דינה ?"
עתה כבר לא היתה דרך חזרה, הם לא ירפו ממנה עד שתאמר להם מדוע
היא, באופן יזום, קראה להם. אז אמרה את דברה וידעה כי היא
דוברת אמת, במובן מסוים, "שתישרף באש הגהנום !" היא אמרה זאת
בשלווה כזו עד כי עברו מספר שניות בטרם הגיעה תגובה ממר.
ירוק.
"מה ?" ענה קולו הנחרד. ההמולה ששררה מעברה השני של המראה,
למרות ששום קול לא נשמע, היתה ברורה ביותר לדינה. היא נהנתה
מכך - מאוד.
"דינה, מי סיפר לך על הגהנום ?" שאל קול אחר, ותשובתה לא אחרה
לבוא.
"גם אתה, מר. אדום ! גם אתה תישרף חיים - בגהנום !" שוב השלווה
הזאת בקולה - חשבו האחים. מנין לה הביטחון הזה ? מנין הידע ?
"דינה," אמר השלישי, "הקשיבי לי, יקירתי. העניין חשוב ביותר !
מי סיפר לך על הגהנום ?"
הנאתה רק גברה מרגע לרגע. היא חייכה ואמרה, "אז זה אמיתי ? זה
נכון, מה ?" למרות שידעה בבטחה שאין מקום כזה עלי אדמות,
שמקומות מעין אלו קיימים אך ורק בדמיונם, עת היתה מנופפת
באצבעה לעברם, ברכיה כבר לא חבוקות לחזה. עתה נעמדה על רגליה
הדקיקות, מתקרבת לאט ובבטחה אל המראה, "אני יודעת בדיוק היכן
אני חיה." חיוך ערמומי נמתח על פניה, "ובדיוק היכן אני עומדת.
אני יודעת את גילי המדויק מר. צהוב ! אני בת עשרים ומאתיים
ושלושים יום בדיוק !"
ואז דממה.
דינה התמתחה במקומה. גופה הזקוף וחיוכה הדק שיווה לה מראה
מצודד כמעט, חשבו האחים, והיה זה באותו הרגע ודינה החליטה לא
לחוס על אף אחד מהם. אחד מהם יסבול יותר - ידעה, אך סבלו
הממושך יבוא גם הוא לקצו.
"דינה, איזה יום היום ?" אמרו לפתע שלושתם יחדיו בשלווה.
"אתם משקרים," אמרה, "מחשבות הסרק שלכם לא יועילו - אני רואה
מעבר להן. היום יום רביעי - לא שלישי ! אל תנסו לחשוב אחרת."
"מתי פיתחת את היכולת הטלפתית, דינה ?" שאל אחד מהם מיד.
"עכשיו," אמרה בשלווה, "ואם ארצה אוכל גם לשבור את המראה הזאת
ולראות את פרצופכם האמיתי. אבל אני לא אעשה זאת. אני חושבת
שאתן לכם הזדמנות נאותה לעשות כן בעצמכם."
"לשבור את המראה ?" שאל אחד.
"אל  - תמתחו -  את - הגבול." אמרה באיטיות ובעשותה כן נמתח
סדק אנכי מושלם על המראה - מקצה עליון עד קצה תחתון בדיוק.
כיסא פלסטיק שמוקם במרכז החדר התרומם גם הוא מספר סנטימטרים
באוויר. ודינה רק חייכה ועמדה כך מולם. האחים - כך חשה בבהלה -
לא נבהלו ממעשיה ושמרו על קור רוח אשר מכל הבחינות נראה טבעי
ביותר. היא מיהרה להניח את הכיסא על הרצפה בזהירות ואז נפתחה
הדלת.
מר. אדום, מר. ירוק ומר. צהוב. - כולם היו עתה בחדר ולולא כוחה
הטלפתי לא היתה מבדילה ביניהם - לא רק שהיו אחים, היו הם גם
שלישיה זהה. הם לא נתנו לה זמן להגיב ואמרו פה אחד, "הגיע הזמן
לשלב השני בהכשרתך."
"הכשרתי ?" דינה לא ידעה אם להיות שמחה או מפוחדת, "הכשרתי ?"
שאלה שוב.
הם רק גיחכו והבעתם אמרה רק שלא יאמרו עוד דבר.
"קישורית ? מה זה קישורית לעזאזל ?" ועתה כבר איבדה את
עשתונותיה ובכל כוחה ניסתה לקפוץ עליהם. האחים לא שינו את
הבעתם ורק הביטו בה במרוצתה הקצרה אליהם, ואז כשכבר חשבה שתצא
היא לחופשי - שתפרוץ את כל המחסומים - הרגישה דינה את גופה הדק
מתעופף בקלילות ונוחת בצידו הנגדי של החדר. היא הרגישה כיצד
אוזל כוחה במהירות עד שלפתע גם עפעפיה נכנעו לאפיסת הכוחות
שאפפה אותה. וכעת כל שרצתה לעשות היה לישון.
היא נרדמה תוך פחות מדקה והשלישייה יצאה מרוצה מהחדר, נועלת את
הדלת מאחוריה.

"מעתה תהיי אחת מאתנו." הם החלו להסביר.
למרות שידעה שעברו יותר מעשר שעות מאז נרדמה, עדיין הרגישה
חלשה. השפעת האחים על גופה היתה חזקה ביותר ואת הסיבות לכך
ניסתה להבין בעודה משוחחת עימם. הם הפשיטו אותה מכל בגדיה
והכניסו אותה למיכל מים חמימים. בהדרגה שבו אליה כוחותיה
והקולות מסביבה נעשו ברורים יותר. כיפה שקופה כיסתה מעליה,
מלאה בחורים ברוחב אצבע לאוורור. האחים ישבו מסביב למיכל
והביטו בה. לפתע נזכרה במה שהגתה בו ביום האתמול והיתה מרוצה
מאוד ממצבה.
"לעולם לא אהיה אחת מכם." אמרה בשלווה, משכשכת ברגליה קרוב
לפני המים עד שקצף לבן הקיף את קצות אצבעותיה.
"אך אין כל מנוס," אמר מר. ירוק בחיוך מעושה, "הגנים שלנו
טבועים בך !"
דינה צחקקה קלות ואמרה, "טיפשים - החשבתם שאינני יודעת זאת עתה
? אבל הבה נמשיך, אם אתם חושבים שיש צורך בהקדמה הערמומית
שלכם."
"מובן שיש צורך," חייך מר. ירוק, "אנא הרשי לי לומר את
דבריי."
דינה החוותה בידה לעברו והטילה את ראשה אחורנית, מתענגת על
זרמי המים החמים שעטפו אותה.
"כן, יפה," אמר, "מובן לך עתה שהגעת לבגרות שכלית מספיקה."
דינה הפסיקה לשכשך ברגליה והפנתה את ראשה אליו, לפתע לא יכלה
לקרוא את מחשבותיו ! כיצד ייתכן הדבר ? מר. ירוק המשיך כאילו
דבר לא קרה, "יכולת הטלקינזיס והיכולת הטלפתית שלך הגיעו לרמה
מספיקה בה יכלו לפרוץ החוצה בטבעיות, ללא התערבות. למעשה, את
עולה על כל אחד ואחד מאתנו באופן נפרד. כישורינו שלנו הנם
טבעיים לגמרי ואילו שלך הועצמו בעזרת מעט ידע מתקדם בהנדסה
גנטית. אפשר לומר שהפונדקאית שנשאה אותך ברחמה לא השאירה את
חותמה הגנטי עליך, אפשר לומר בעצם שיש לך רק אבא, או נאמר -
אבות. שלושה, ליתר דיוק."
"למעשה," החל מר. אדום לדבר עתה, "אין אנו יכולים לשמוע את שאר
הבריות." ובאומרו זאת גילתה דינה שגם את מחשבותיו אינה יכולה
לשמוע עוד, עתה היו אלו רק מלותיו שדיברו אליה ותנועות שפתיו
היו הדבר היחיד ששכנע אותה שהוא מדבר באמת והיא אינה שומעת את
מחשבותיו.
"אנו יכולים לתקשר אך ורק בינינו," המשיך והצביע על אחיו,
"ולכן אנו זקוקים לך בכדי שתקראי את מחשבותינו. את מחשבותיך
שלך קוראים אנו מהיום נולדת. יודעים אנו מי את." ובאומרו זאת
הסירו הוא ומר. ירוק את המחסום ששמו לה ומוחם היה פתוח בפניה
שוב. כאות לרצון טוב - שמעה את מחשבותיהם והנהנה בהסכמה, אך אז
שינתה את הבעתה שוב ועתה היתה מחייכת חיוך רחב, רגליה שוב נעות
בעליזות.
"כפי שיודעת אני מי אתם !" אמרה.
"הו ? האמנם ?"  גיחך מר. ירוק, "מי אנחנו ?"
דינה הפנתה את מבטה לעומתו, חייכה ואז הביטה במר. צהוב שלא אמר
מילה במשך השיחה כולה.
"שדים !" אמרה והרגישה את הרעד העובר בעצמותיו של מר. צהוב.
היא צחקה קצרות ועצמה את עיניה בתענוג.
"ולכן נישרף בגהנום, האין כך הוא הדבר ?" אמר מר. ירוק שוב.
"בדיוק." לחשה וצללה אל תוך המים החמימים.
כשבצבץ ראשה ועלה שוב פנה אליה מר. אדום. הוא אמר, "חושב אני
כי הבנת את המשמעות של תפקידך עתה."
"כן," אמרה בהתלהבות, "ואהיה מוכנה ומזומנה לשרת מטרה נעלה
זו."
"מטרה נעלה ?"
"כמובן מר. אדום - אתפוס לי שתי ציפורים במכה אחת !"
"או אולי שלוש ?"
"הו, מר. ירוק - כלל וכלל לא !" עתה הצמידה את ראשה למעטפת
שהפרידה בינה לבינם,  "אני אביא קידמה לאנושות ובו בזמן אביא
אתכם אל הגהנום !" היא חייכה וצללה שוב אל מתחת לפני המים.
נינוחה ורגועה, היא בילתה שם דקה ארוכה.

הם ניצבו על כר דשא ענק. הירוק השתרע עד האופק ונשק לשמיים
האדומים שהקיפו אותם. שלושתם היו שם - עומדים גב אל גב וסביבם
היה מעגל שהלך והתהדק. הן היו מאות, אם לא אלפים - כולן
צנומות, בהירות עור ושיערן השחור הקצר בוהק היה באור השמש
האדומה. האחים עמדו שם, קפואים במקומם וכשהגיעו הן למרחק של
מטרים ספורים, עורן מקבל גוון אדמדם מחריד. באחת פצו כולן את
פיהן : "דינה מברכת אתכם," צרחו בכל כוחן, "ברוכים הבאים
לגהנום !"
היו הם שטופי זיעה קרה כשנפגשו במסדרון אותו לילה. מיד נחפזו
אל חדרה של דינה. לכל הדעות ישנה היא שנת ישרים - אך משהו לא
היה כשורה. עיניה נותרו עצומות, אך חיוך דק ורפה התפשט על
פניה. ומחשבתה - אותה לא יכלו האחים לשמוע יותר. בו במקום
החליטו על זירוז תוכנית האימונים, כך שיוכלו לצאת לדרך כמה
שיותר מוקדם.

הימים שעברו, החודשים שחלפו והאימונים שנעשו לקראת הטיסה היו
מפרכים יותר ויותר. ניסיון ראשון, אתמול שדימה את הטיסה, עבר
בהצלחה. קשר רדיו נשאר אמצעי התקשורת המרכזי עם כדור הארץ, אך
הטלפתיה הנה מיידית, לא משנה המרחק. גם אם יהיו הישויות
מופרדות מרחק שנות אור רבות. דינה היתה מודעת לכל העובדות
וכשעזבו האחים את חדרה באותו לילה המשיכה דינה לישון כשחיוך
רחב נסוך על פניה.

השיגור עצמו עבר בהצלחה וללא כל תקלה. ברגע שהיו כבר מחוץ לכוח
המשיכה של כדור הארץ הריעו האחים וחיבקו אחד את השני בחום.
הרגשת הנפילה החופשית שעשעה אותם והאווירה שהשרו במרכז הבקרה
היתה נינוחה. בדיקת קשר רדיו בוצעה והאנטנה הטלסקופית החלה
לשדר נתונים בקרן לייזר צרה אל מרכז הבקרה. הקשר הטלפתי נוסה
בהצלחה יתרה כאשר דינה הרשתה לעצמה ממש להפוך לאדם אחר. בכל
פעם שיחקה באופן מושלם כמעט כל אחד מאחים, אומרת את דבריו בקול
מצחיק בניסיון לחקותו. הבקרים התמוגגו מיעילות הקשר ומהירות
התגובה של דינה. גם ה'קישורית' שלהם היתה מרוצה ושמרה על חיוך
משך כל הזמן. הכל התנהל על מי מנוחות ובדיוק לפי התוכנית.
פקחי העל של תוכנית הטלפתיה היו גם הם שם, משקיפים בעניין על
כל הנעשה, אך בעיקר על פעולותיה של דינה. הם היו מרוצים מאוד,
אך שמרו את חיוכיהם לעצמם והקרינו ארשת פנים רצינית וקרה
סביבם. הם היו חמישה - חמישה פקחי על, חמישה הוגי דעות
ומדענים, שלוש נשים ושני גברים שבחנו, אישרו והוציאו לפועל את
התוכנית הגרנדיוזית הזו. הם צפו את תגובת האחים מראש, כמו גם
את התפתחותה של דינה. הם ידעו מדוע בחרו האחים להיחפז ולדרוש
לצאת מוקדם מן הצפוי, אף על פי שהיו אלו רק ארבעה ימים מוקדם
מהצפוי. הם ידעו שדינה יכולה לחסום את מחשבתה, והם ידעו שהאחים
נבהלו מכך. והם היו בטוחים שהפעם הם יצליחו - שלא כקודמיהם.
אך מה שלא נודע להם במועד, הביא עליהם את קלונם. עד כמה שהיו
האחים דומים, היו הם שונים במקצת, ושוני ייחודי זה הביא את
הגהנום אל סף דלתם. הם לא ידעו, כפי שלעולם גם לא ינחשו, כי
אחד האחים היה מאוהב נואשות בדינה.

מר. צהוב היה ידוע לאחיו ולעמיתיו בשמו הפרטי - ג'יימס. אולם
את אהבתו לדינה הסתיר עמוק וקבר את הראיות בפינה נידחת במוחו,
כך שאף אחד מאחיו, ג'ון או ג'ראלד לא ידע לעולם על אהבתו
האסורה. הוא ידע שהוא מסכן את המבצע, אך היה זה בלתי נמנע.
כאילו דחף לא ידוע היה משתלט עליו. היו לילות בהן היה מתגנב
החוצה ממיטתו רק בכדי להביט בה ישנה. דינה - כמו פרח עדין היתה
היא בעיניו, וכשעזב את כדור הארץ בדרכו אל המאדים כמעט ולא
יכול היה להסתיר את כאבו. אחיו גילו מעט חשדנות, אך ג'יימס
התעשת במהרה והרגיעם.
כשלישיה זהה היו האחים כמעט אורגניזם אחד, כמעט בעל מוח אחד.
לא יהיו מריבות, לא אכזבות, לא משברים ולא געגועים הביתה. נבנו
הם לשם כך, תוצר הנדסי מובהק, והם בתורם יצרו את דינה. הגו
אותה כשעדיין לא מלאו להם תריסר שנים. היא היתה החוליה החסרה
שהשלימה אותם : הגוף שנשאר מאחור בעוד המוח דוהר קדימה אל
מרחבי החלל. הם מיעטו בדיבור ביניהם היות והכל התבסס על תקשורת
טלפתית. והם יצליחו - לא כקודמיהם. ארבעים שנה מאוחר יותר הם
יקימו מושבה על המאדים - בפעם השנייה, וההתרגשות ניכרה בהם
בדוהרם אל הכוכב האדום. המושבה הראשונה נהרסה בגלל טיפשותם של
המתיישבים והחיפזון בו נהגתה והוצאה אל הפועל. עשרים איש ואישה
נספו באסון ומאז עמד מאדים דומם. סופות החול כבר שחקו לבטח את
האנטנות וכל חלק אחר של המושבה שנבנה מעל לפני האדמה. חלליתם
של האחים נשאה עמה ציוד כבד לתיקון הנזקים וציוד נוסף להרחבת
המושבה. בסופו של דבר תוכל המושבה החדשה לקלוט מייד יותר
משבעים מתיישבים חדשים.
אולם חשיבות מכרעת תהיינה לפעולות האחים - הם הם החלוצים הפעם
! הם שיכינו את פני השטח לבואם של המתיישבים. על כך היו גאים
האחים רבות. המרחק מכדור הארץ גדל, והמרחק למאדים התקצר עם
חלוף הימים והלילות, וג'יימס החל לחשוף את חולשתו יותר ויותר.
געגועיו לדינה רק גברו עם כל יום שעבר וכשהגיעו האחים למאדים
עדיין סירב ג'יימס לומר לאחיו מדוע הוא מתנהג בצורה מוזרה
שכזו. הם הניחו אותו לנפשו והחלו לבנות את המושבה בעצמם. על
כדור הארץ הפסיקה דינה לומר את דבריו של ג'יימס. צוות פקחי העל
החל להראות סימני דאגה, אך בעזרת שולי הביטחון הרחבים שהעניקו
לעצמם היו בטוחים שמושבה על המאדים קום תקום במהרה.
דינה מצידה, ידעה בדיוק מה מצבו של ג'יימס ומדוע הוא מתנהג כך,
הרי תוכניתה יצאה אל הפועל בו ביום בו גילתה את יכולתה
הטלפתית, בו ביום בו ידעה שסופם של ג'ון וג'ראלד - מר. ירוק
ומר. אדום יהיה בגהנום וסופו של ג'יימס לא יאחר לבוא. בינתיים
כל שעשתה היה לחזק את אהבתו אליה. היא השתעשעה בו עד לאותו רגע
בו החליטה לשים קץ למשחקה האכזרי.

פקחי העל היו מזועזעים עתה. הכל היה אמור להיות מושלם ! טענו
בינם לבין עצמם - ללא תקלות, ללא נפגעים, ללא כאב מיותר.
ובינתיים ג'יימס סבל. מעבר למרחבי החלל הריקים היתה דינה חוזרת
ואומרת את אותן המילים, משקיעה את כל רגשותיה בכל פעם : "רק
אני ואתה, ג'יימס, אני ואתה לבדנו. רק כך נוכל לממש את אהבתנו
! חזור אלי ! חזור ! אינני יכולה לחיות בלעדייך !"
הם לא ויתרו ורק לכשהושלמה המושבה לשביעות רצונם נתנו פקחי העל
את האות והמסע הביתה עמד להתחיל. ג'ון וג'ראלד היו מאוכזבים עד
עמקי נשמתם על כי לא נתנו להם להישאר ולהדריך את המתיישבים
החדשים, אך הם הבינו את שיקולי מרכז הבקרה ודלק החירום שהיה
אמור לשמש למקרה זה החל לזרום אל המנועים. ג'יימס לא עזר לאחיו
בהכנות לטיסה ורק ישב בחללית בחוסר מעש, חיוך מוזר נסוך על
פניו.
"אני ואתה לבד." הדהדו שוב המילים במוחו וכשאחיו לא הצליחו
להניע את מנועי הסילון וירדו לבדוק את התקלה עשה ג'יימס את
שאין לעשותו. הוא גרם לאחיו לחשוב שהתקלה הנה חיצונית ועליהם
לרדת לבדוק את מנועי הסילון בעצמם, תוך הנחיות שוטפות ממרכז
הבקרה, כלומר מדינה. שוב הדהדו המילים במוחו של ג'יימס שנותר
בחללית. הוא ניגש אל לוח הבקרה ותיקן בזריזות את התקלה.
המנועים הוצתו. ואז היה כבר מאוחר מדי.
אחיו מתו תוך פחות משניה ואובדנם הכה בו כמו הלום פטיש ברקתו.
עתה לא יוכל לשנות דבר - הוא הקריב את אחיו בעבור אישה שמעולם
לא היתה באמת חלק ממנו. עתה הוא נותר פגוע ונכה. גם אהבתו
לדינה לא יכולה היתה לפצות על האובדן. הצער עטף אותו הוא התכנס
בתוך עצמו. לבסוף דיברה אליו דינה ושברה אותו כליל. היא אמרה,
"הו, ג'יימס, אהובי המדומה," הוא שמע את מלותיה הזדוניות
מהדהדות במוחו, "עתה, כששני אחיך, עצמך ובשרך, נצלו באש
הגהנום, התהייה גם אתה מוכן ללכת בעקבותיהם ? התשלים את המעגל,
מעגל הרוקדים בגהנום ? החשבת באמת ובתמים שאוהב אותך כך !?!
ראה מה עשית !" הוכיחה אותו, "הבט בחורבן !"
מותו של ג'יימס היה קשה. במשך יותר מחצי דקה ניסה להיאבק בריק
השואב את האוויר מריאותיו, מרתיח את דמעותיו ודמו. לבסוף נרפתה
אחיזתו מידית מנעל האוויר. החללית נסחפה באיטיות ממנו והלאה עת
זרם אוויר אחרון הדף את גופתו הלאה אל הריק.

במרכז הבקרה רק יכלו לקוות כי הטייס האוטומטי לא נפגע והחללית
עצמה תחזור לכדור הארץ בשלום. פקחי העל נשמו לרווחה - הם היו
מרוצים מהתוצאות. ככלות הכל המושבה היתה כבר מוכנה - דינה
והאחים תרמו את חלקם לפריצת המין האנושי אל החלל. שבעים איש
ואישה יכולה המושבה לקלוט כעת והמועמדים כבר מחכים להישלח אל
מחוז חפצם. אך עתה הפנו פקחי העל את מבטם ותשומת ליבם לדבר אחר
: דינה.
לפתע נעתקה נשימתה מגרונה והיא הביטה סביבה בפה פעור ועיניים
פקוחות לרווחה. צוותי רפואה הוזעקו מייד למקום, אך חמשת פקחי
העל עצרו אותם והביטו בנעשה בעניין. היה זה הגוף שאיבד את ראשו
- ידעו מיד - לפתע לא יכלה לשדר ולקלוט, לפתע הפך הכל מסביבה
דומם, לפתע נהפכה חירשת ואילמת.
או אז הפנתה את מבטה אל פקחי העל והביטה עמוק לתוך עיניה של
אחת מהם. מלותיה האחרונות היו : "דינה - כליה ! דינה - כליה !
לעולם לא אטיל ביצים !"
והתמוטטה על הרצפה הקרה.
גוף ללא ראש זהו דינו - מוות.
ודינה - כליה.