כדי להכעיס, לעשות דווקא, הפרחים שהבאתי לעירית פשוט לא נבלו.
כשקניתי אותם עוד נראו לי בסדר, אבל בדרך אליה כבר היה משהו
מעיק בצפיפות שלהם זה עם זה. זה היה קצת יותר מדי, פרחים
כחולים-לבנים רחבי כותרת וכלואים עימם זרדים ירוקים וארוכי
גבעול ועוד זן אחד של כחולים שאיני מכיר. הם ניצבו באגרטל
שפניו מחוספסות, בירכתי החדר למרגלות המיטה, וכולם כאחד חרצו
אלי לשון.

 הסתכלתי עליהם בבוקר כשקמתי וקיללתי אותם חרישית. עירית אהבה
אותם, או לפחות כך אמרה ולא היה לי לב להשליך את הזר. מצד שני,
ברור שאי אפשר לתת להם להמשיך להתחצף ככה. הסתובבתי בחדר עירום
אחרי המקלחת וחיפשתי דרך יצירתית להיפטר מהם. נאמר שהדלקתי נר,
ככה בשביל האווירה, ובמקרה פשטה להבה ואחזה בהם ואז לא נשארה
ברירה - שפכתי את המים שבתחתית האגרטל על הפרחים וחסל סדר.
אחרי דיון קצר ביני לבין עצמי, נאלצתי להודות שזה מעט לא אמין,
הרי אין לי שום סיבה להדליק נר על הבוקר. שקלתי לתת לכלבה של
השכנים להיכנס לדירה ולהאשים אותה שכילתה את הפרחים ברעבונה.
האפשרות הזו שילהבה אותי למשך כמה דקות, עד שנזכרתי שלשכנים
אין כלבה. הפיתרון היצירתי ביותר - שכלל שימוש מתוחכם בדלת
החדר, קולב הבגדים ומיקום מדויק של מגבת רטובה - ירד מהפרק
כשנוכחתי שיחד עם אגרטל הפרחים עשויה להישבר גם מפרקתי.

 לבסוף התפשרתי, כפי שעושים כולם. הבוקר עוד אסבול את
נוכחותם, אבל אחר הצהריים ימצאו את עצמם בפח האשפה השכונתי ועל
מקומם יבוא זר חדש, טרי וריחני. המחשבה הזו שימחה אותי לאורך
הבוקר ולא נרשמו עוד תקריות דיפלומטיות ביני לבין האגרטל, פרט
למקרה חד פעמי של קריצת עין מעליבה (מצידם) והשלכת עטיפת מסטיק
(מצידי). ישבתי בסלון וכתבתי והיום התקדם יפה. בסביבות עשר
בבוקר, בעת מריחת פרוסת לחם במזולה וגבינה צהובה, ניקרה במוחי
שאלת סוגם של החדשים (בליבי כבר קראתי למחליפים המיועדים כך) -
האם ללכת שוב על צבעוניים או לנסות משהו חדש. מחד, הצבעוניים
היו הצלחה מסחררת. סגורים וביישנים בתחילה, אך כבר אז היה ניכר
הפוטנציאל הפנימי, וכאשר הרגישו בני בית ונפתחו אל העולם היו
יפהפיים ממש. הם שרדו שבוע. מצד שני, חידוש יתרום לאווירה
המשומרת מעט שהשתלטה על החדר של עירית. אולי זר
צהוב-כתום-אדום, משהו זרחני, צעקני, משהו בומבסטי, אינטגראלי,
סקסי, להמרצת מחזור הדם וחיי המין. ושוב, החלטתי לא להחליט,
הרי עוד עמד הזמן לצידי.

 לאחר ארוחת הצהריים החל לצמוח בגופי חשש מזן חדש, כורך
קנוקנות סביב הרגליים ומעמיק את הכבדות העייפה שבאה מארוחה
מלאה. שכבתי על גבי במיטה, מתעלם בנחרצות מהזר הכחלחל שעוד עמד
שם, נעלב מעט שכבר אינו מרכז תשומת הלב אך טרם מודע להסתלקותו
מחיי. ניסיתי לעסוק בשאלות הגדולות של החיים, או לפחות בצבע
המועדף עלי לתקרה, אבל מחשבה מבהילה התגנבה לראשי: כמה זמן
יחזיקו החדשים? מניסיון העבר, זה לא פשוט להחזיק פרחים יותר
מיום-יומיים. באחד המקרים, היו אלה ורדים שלובים בעלי-פיקוס
רחבים, החלפתי מים בכל שעה עגולה ודיברתי אליהם מילות חיבה כל
שעתיים. סיפרתי להם שהם יפים, משדרים אינטליגנציה ושמחת חיים,
הכחשתי שהסתכלתי אי פעם על פרחים אחרים ואף קראתי להם סיפור
לפני השינה. אחד הורדים שרד כמעט תשעה ימים, אך ככלל הסקתי
שפרחים רגישים מאוד לזמן. לאחרי מכן הרחקתי את כל השעונים
מהחדר של עירית, ללא תועלת. כנראה שהפרחים למדו מאור השמש מתי
יום ומתי לילה, או שאולי עלו על ההבדל בדרך אחרת שאינה מוכרת
לי. סיכומו של עניין - עדיף להשקיע במשהו עם אחיזה מציאותית
יותר, כמו ספר או תיק וקלטת. אבל, אם אוותר על החדשים כיצד
אפטר מאלו הישנים? עתה כבר אחזה התנומה בראשי במלקחיים ולא היה
לי שום פיתרון. הלכתי לישון.

 אם מחכים מספיק זמן, הדילמות בחיים פותרות את עצמן. כשקרן
אור אחרונה נסוגה מהחדר של עירית, הודיע הזר הכחלחל (או אולי
ירוק) שנמאס לו מההתלבטות. הוא קיפל ת'עלים, גילגל הגבעולים
ונראה באופן כללי מאשים משהו (או מישהו). כשעירית הגיעה היא
השליכה אותו בעצמה ולא היה לי לב לספר לה שבעצם החלטתי שגם אני
אוהב את הזר. לפעמים זה קשה לספר את כל מה שעל ליבך, אפילו
לקרובים ביותר. מחר אביא לה פרחים חדשים.
 או אולי דיסק.