כשהייתי בן שבע ילדה אחת תקעה לי עיפרון ביד.
איי! זעקתי,
זה כואב!
היא צחקה ואמרה לי:
מגיע לך.
התבוננתי בידי.
מבעד לדמעות, ראיתי
טיפת דם קטנה,
ושפיץ של עפרון שתקוע בפנים.
בדל עופרת זה מלווה אותי כל חיי.
תקוע שם תמיד,
הוא מחבר את הילד הבלונדיני שהייתי
לאדם המקריח שאני עכשיו.
וגם כשאהיה זקן, כשידיי ייבלו
וינומרו בכתמים חומים,
גם כשאשב בדירת חדר מסריחה מעובש וקקי,
גם אז
יהיה איתי הבדל.
אני מתבונן בו ורואה את כל חיי.
תודה לך ילדה, אני חושב.
תודה שהשתמשת בעפרון ולא בעט.