עלעול בדפי הזמן, מרדף אחר המקום שבו ממוקמת שפיותי
נוכחתי לדעת שהיא אבדה בין כתלי הזמן...
במרווח שאליו לא רציתי לשוב.

נשגב היה הדבר מהבנתי; מגרעות העולם מופנות כלפי
נפשי תצרום ותכאב עד לאותו היום, היום שבו אמצא את שפיותי.

היכן אסתתר ? ולאן תנדוד תפילתי?
תפילה שלעולם לא אשוב למלמל בין שפתיי
שפתיי אשר שיוועו לנוזל, נוזל החיים...

ולאחר התופת עומד אני כאן היום
וניצוץ דמעותיי, שבעבר סימלו כמיהה לחום,
כעת משקפות גאווה ואושר, על כך שאני הנני מי שאני.  

       

בין כתלי הזמן, נחים יודעי דבר,
יודעי דבר אשר ליוו את כל הסיפורים.

והיכן היה יודע הדבר שלי בשעה שהגעתי להשמדתי?

מאור עיניי כבה ומאז רפה נשימתי, כי לא רק הוני נבזז אלא גם
נשמתי...
ילד רך ואישה אוהבת, נשגב הדבר מהבנתי,
כיצד כל הזמן לקחו מקום הדברים ואילו הם - יודעי הדבר,  שתקו
שתיקה לפי קצב המהומה.

אורות כבדים נישאים ממעל והאירו את דרכי, בלילה גיששתי, ניסיתי
לחפש את אחרון שרידי...
ואילו היית איתי כאן היום, הייתי לוקח ידך
נושק נשיקה רכה למצחך ולעולם, לעולם לא חוזר עמך לבקר בין כתלי
הזמן.

שלושה חודשים לאחר המסע.
השראה לכתיבת השירים: "השעון" - ק. צטניק, שירי ביאליק.