"...כולם שונאים אותך! תפסיקי להיות כל כך אנוכית!!! נמאס לי
כבר להיות חברה שלך"!
במבט זועם הסתכלתי עליה, מנסה להבין את הדברים האיומים שכרגע
אמרתי לה, מביטה על המבט העצוב והמושפל שלה, איך היא מעכלת כל
מילה ומילה. העיניים הגדולות והירוקות שלה לאט נעשות רטובות
מדמעות קטנות שזולגות להן על הלחי הלבנה והחלקה שלה.
מסתכלת עליה וחושבת איך זה יהיה אם אני באמת אגיד לה. היא
מביטה בו, נשענת עליו ומחייכת לעצמה כאילו הוא שייך לה. לעולם
לא יהיה לי מספיק אומץ בשביל האמת. אני אמשיך לשנוא אותה עוד 3
שנים כאילו כלום.
היא תמיד מתלוננת:" אף אחד לא אוהבת אותי,כולם שונאים אותי.
אני יודעת." אני תמיד מנחמת אותה, תמיד שם בשבילה, כי בראש שלה
אני חברה טובה, כזאת שאם משעמם אז אפשר להתקשר ולדבר שעות
בטלפון, אבל אני אף פעם לא אומרת לה עד כמה זה באמת נכון כדי
לא לפגוע בה.
מקשיבה לשטויות שלה שעות.
אני רק צריכה את האומץ.
האומץ לאמת.



אני חייבת לציין שזה בא מכל הלב ושבוע אחרי שכתבתי את היצירה
הזאת קיבלתי את האומץ...