פח!!!
שוב אותו קול מוכר של הפגיעה במדרכת האספלט שנראת לי היום
כממלאת את העולם כולו.
אותם ילדים ארורים ששוב ושוב בוחרים לשחק בכניסה לבניין שלי.
בקושי מרימה טיפה את הראש לראות שהמקל התגלגל כמה מטרים ממני
אל הכביש.
בקושי רב עוד יותר מסתובבת אל הצד, ובמהירות שהייתה מביישת צב
מתרוממת לישיבה שפופה בעודי נעזרת בגדר הרותחת לצידי.
וושט-סמאש-וושט!
בקול חרישי לעומת צעקות וקולות הילדים עוברת מכונית ושוברת את
מקל ההליכה שלי לרסיסים.
רגל שמאל רועדת טיפה ואני דואגת לייצב אותה מהר לפני שתגרום
לתגובת שרשרת בשאר אברי גופי.
השנאה, היאוש ובעיקר המרירות מתחזקים כשאני מבינה שאין לי
ברירה ועלי לקרטע דרך חבורת הפרחחים ההומה אל כניסת הבניין שם
אמצא מקלט במעקה המדרגות.
אני לוקחת כמה שאיפות של אוויר, משתעלת, ומתחילה ללכת לאורך
הגדר כל עוד יכולה.
קולות הילדים צורמים באוזניי - אך אני מתרכזת במטרה הרחוקה
בהתחשב בקצה הליכתי - חדר המדרגות של הבניין.
מגיעה לסוף גדר האבן, מכאן אין ברירה אלא ללכת על הדשא ללא
תמיכה.
מתחילה לצלוע לאורך ההדשא. כבר יותר ממחצית הדרך כשכדור פוגע
בי. צחוק הילדים עולה על קול צעקותי.
שנאה גדולה עוד יותר בוערת בי, ממשיכה וצולעת לעבר הבניין.
באותה הזדמנות מחליטה לבדוק את תיבת הדואר- למרות שאין בי
ציפיות לדבר. חשבון מים וכמה פרסומות.
עולה את כל 30 המדרגות כשכל כמה מדרגות עוצרת כדי לנסות ולייצב
את הרגל הרועדת.
בקצת מאבק עם המנעול החלוד פותחת את הדלת.
מתיישבת תוך כדי קריאת 'אוי ויי' שנוספה לי עם השנים, באותה
כורסא ישנה - עם הריפוד החדש שעוד יותר גרוע מקודמו. ההנחה
שדברים לא באמת משתנים הייתה תמיד נכונה.
אנחה.
עוצמת את העיניים לכמה שניות - לנשום את האוויר המעופש, אך
המוכר, לדעת רגע של הקלה בישיבה.



זה קטע מתוך סיפור קצר שאני כותבת. מהדברים הראשונים שכתבתי
מאז שחזרתי לכתוב. בעצם העלתי את זה בעצתה של שרה (כן אני
מפילה את האשמה עליך:) כדי לקבל תגובות וביקורות - אם אפשר
בונות - שיעזרו לי לסיים את זה או לתקן את הקטע הקיים.
הרעיון הכללי שלי להמשך הוא דיאלוג בין הזקנה למנקה הפיליפינית
שלה, אבל אני לא סגורה על זה.
אשמח לעזרה.