-"איך אתה מרגיש?" אני שומע קול מרוחק ונעים. מביטה אליי
בהשתאות בחורה צעירה עם מדים לבנים. צמרמורת עוברת בי. אני
משוטט במבטי לצדדים, ואז אליה, ושוב לכל עבר. -"זו אני, נעמי".
זו האחות, מסתכלת עליי בפנים מודאגות. -"אתה..." -"אני בסדר,
רק חלמתי לרגע". -"מצטערת שהפרעתי לך", מוסיפה נעמי, וקמט של
דאגה התיישר בין עיניה הרגישות. -"רק רציתי להזכיר לך שעוד מעט
תהיה פיזיותרפיה". עיניי דעכו והורדתי את מבטי ממנה, מבוייש.
שוב רגשות כבדים אלה מציפים אותי בלי שאוכל להתנגד אליהם.
מסתכל על עצמי, על רגליי שנמצאות כאן עימי, אך הן כבר לא חלק
ממני. אני, המרגיש, החושב, הנושם. לא, את אלה הן לא עושות. הן
מתות, משותקות. יד קלה ועדינה מונחת על כתפי. -"טל?", היא
רוכנת לעברי בהיסוס. -"בסדר, אני אבוא", אני אומר בחטף, לפני
שמילים אלה נשטפות בפרץ הדמעות שהוחזק בגרוני. הרמתי את עיניי
אליה ובלעתי את הדמעות בפרץ. לא, היא לא הרגישה בכך. היא רק
מרימה את ידה מכתפי בחיוך אימהי, והולכת בצעדים איטיים ומדודים
לעבר כסא הגלגלים הבא, אל האדם המבוגר עם שיגרון הפרקים.
פיזיותרפיה - זו היתה בעיניי מילה רחוקה, השרויה לה במחוזות
רחוקים מעולמי שנות אור. מילה הקשורה גם לאנשים מעולמות אחרים.
לא הכרתי, ולא רציתי להכיר. כמו ברגע, בשניה אחת טסתי למחוזות
לא נודעים, שהמילה פיזיותרפיה היא מעין שם כולל לחבלי ארץ אלה,
ואין לי אפשרות לחזור- לחזור אל העולם התוסס, היפה והמוכר כל
כך... אני במצב הזה, ותמיד אהיה במצב הזה.

הרגע בו נכנסתי למכונית, אין ממנו דרך חזרה. הוא כבר היה, ומה
שעתיד יהיה לקרות כבר יהיה מאותו הרגע. -"אתה רוצה שאני
אנהג?", שואל ערן בנימה מתנצלת, ומקווה בקולו שאני אגיד כן, אך
אני עונה בביטול: "לא, אין צורך", ומוסיף, "אני בסדר", כאילו
לחזק את דבריי וגם אותו, שיהיה זה בטוח שאני אכן כשיר ומסוגל
לנהוג. -"אתה בטוח?", שואל ערן, מנצל את הספק האחרון שאולי
יוכל לגרום לי לחזור בי. -"אתה הרי שתית קצת", מוסיף ערן
בהיסוס מה, על מנת שספק זה שתפס לא יחמוק מידיו. הוא ניזהר
בדבריו, שלא לפגוע בי, לא להראות בפניי שמץ של פקפוק, בשיפוט
שלי את יכולותיי. אני יודע שהוא מתכוון לטוב. אני יודע, אבל
אני לא אומר לו זאת, אלא רק "אל תדאג, אני בסדר גמור", ומסיים
בחצי סיבוב של מפתח ההתנעה ולחיצה חזקה על הדוושה, כדי שספקות
ופקפוקים אלה לא יעלו שוב, כי הרי במילא הם כבר יגיעו מאוחר
מדי. אני מסתכל על ערן והוא מסתכל קדימה אל הכביש החשוך
והשומם. עיניו דרוכות ולא שקטות. -"איפה נעלמת כל הערב?" אני
משנה לנושא אחר, מנסה להפיס את חששותיו. הוא לא מגיב מיד, אך
מסתכל עליי בחיוך מאולץ. -"לא רציתי להפריע לך עם הבחורה היפה
שלך". -"אני מצטער", אמרתי בחיוך רחב שלא העיד כלל על צער,
כשהיא מציפה שוב את מחשבותיי. אני מתמלא בחום וריגשה עזה כשאני
נזכר בבחורה היפה שהכרתי רק כמה שעות קודם במסיבה שבה אני וערן
היינו. -"אל תדאג לי, אני מסתדר לבד", משיב ערן בלי שיישאר
חייב, וקולו כמו רחוק ממני, לא מגיע עד אליי. -"טל, סע יותר
לאט, אנחנו לא ממהרים", קולו של ערן הדהד, עדיין נשמע מרוחק,
ואני כמו נסחף מרצון לזרמים החמים שגעשו בי, הוספתי לשתוק,
מביט, לא מביט אל הדרך. "טל, אתה שומע? תיסע יותר לאט! טל...
כל כך מהר. ברגע אחד קורה כל כך הרבה ואין חזור. זה כבר היה
מאוחר. סטינו מן הדרך המעוקלת, לא יותר מכך. וכאן התחיל הכל.
ארבע התהפכויות היו, אמרו לאחר מכן, עד שהמכונית נעצרה בעץ
ששורשיו הועמקו בעיצומו של המדרון התלול, ומנעו עוד מספר
התהפכויות של המכונית, לפני שהיא היתה נעצרה מאליה בקרקעית
הסלעית והחשוכה. אני זוכר את ההתהפכויות. זה קורה מהר מדי לפני
שאתה מספיק להבין. ואז... העיניים נפקחות בעפעפיים כבדות.
הראייה מטושטשת מעט, אך הנה היא חוזרת ומתבהרת. הנה אמא ומעט
אחריה אבא, שניהם בפנים נרגשות, חרדות למראה בנם. אמא מתחילה
לבכות. -"מתוק שלי", היא מלטפת את שערי ורוכנת אליי לחבקני.
אמא לוחצת, מחבקת אותי בגופה, ואני מסתכל על אבא שנמצא מאחורי
גבה, ארשת פניו כמקודם. הוא לא יאמר דבר לפני שאמי תירגע
מדמעותיה שיורדות כעת על צווארי, אלא רק מושיט יד ארוכה ומניח
אותה על כתפה של אמי, כאילו היא זו שיש לנחמה על שום מה. אמא
ניעורה, מתעשתת בשני רגעים, ומושכת באפה אגב התרוממות מן המיטה
שבה הייתי שרוי, שותק עדיין ומביט על הוריי בהשתוממות. -"טל,
איך אתה מרגיש?", שואל אבא בשקט, ניזהר בדבריו. הוא שולח שוב
את ידו הארוכה והיא מוצאת דרכה אליי, אל שיער ראשי. ההרגשה
מוזרה, כאילו לקוחה מתוך חלום שבו יכולים להתרחש רק מאורעות
מוזרים ולהתרגש ברגשות המוזרים ביותר. אתה חושב על כך ומאמץ את
עיניך להביט בו. זה אבא שלך. בחלום הוא יכול להפוך, אני לא
יודע למה. אבל הוא נשאר כך, נרגש, נושך פתע את שפתו העליונה,
כמנסה לצנן את רוחו הרוגשת עליו. -"אתה היית מחוסר הכרה כבר
כמה שבועות", אומר עתה אבא מילים שהוכנו מבעוד מועד. אני מוסיף
לאמץ את עיניי, ומסתכל עליו. אני אסתכל על אמא, אולי עליה זה
יעבוד, ויוכח אצלה שזה אכן חלום. אבל לא. אמא מוסיפה לבכות
בשקט, בלי קול, מלבד משיכות קלות באפה שאוזניי כבר הורגלו
אליהן במשך הזמן הרב שניראה כי עבר. אני מסתכל שוב על אבא וידו
עדיין על ראשי, נזהרת, כמו לשונו. אני רוצה לדבר, להגיד להם
"תפסיקו, בוא נשב ונשתה קפה ביחד", אבל גם אני נזהר, צופה
בהתרחשות הזו, הלא מובנת לי עד להחריד. -"איך אתה מרגיש, טל?",
שואל שוב אבא בזהירות, הפעם בבהירות יתירה. קולו חדר אל
תודעתי. אני בבית החולים, מחוסר הכרה כבר כמה שבועות, אמר אבא.
עוד אני חושב ומעלה הרהורים, ואבא מוסיף, "עברת תאונת דרכים
לפני מספר ימים עם הרכב. באוטו היה גם ערן. הוא נפצע קל". לפתע
הוא שותק ומסיר את מבטו ממני. הוא ואמא מחליפים מבטים. רעד
וצמרמורת חדה חותכת בגבי. "מה איתי?", אני מחניק בדריכות. בעתה
ממשמשת ובאה ופושטת בקרביי כקרב לאש המאכלת. אבא נמנע מלהביט
בי. הוא ואמא עדיין מחליפים מבטים. יש משהו שלא נאמר, משהו
מחריד, שכבר הטיל בי את אימתו לפני שנאמר. -"אתה נפצעת קשה.
הפגיעות היו בעיקר בעמוד השדרה וברגליים". אבא שותק, אך אני
רואה על פניו שהוא לא סיים. הוא חוכך בדעתו כיצד ימשיך.
"הרגליים שלך משותקות", מוסיף אבא כמעט בלי קול. הוספתי להסתכל
בהם. הוא אכן אמר משהו... הבנתי מה הוא אמר. מה? זה סיוט...
אני צריך להתעורר. זה לא יכול להימשך. הם מביטים בי כמקודם,
בפנים מודאגות, חרדים לראות כיצד אגיב ומה אומר. זה לא עובר.
זה יכול להיות אמיתי? זה באמת קורה? אני מסתכל עליהם, ואז
לצדדים. היו שם עוד שני מיטות ריקות שניראו כאילו בעליהן עזבו
אותן רק לפני מעט, ושוב אני מביט אליהם. הרגליים שלך
משותקות... אני חוזר על הדברים בראשי. אני אנסה להזיז אותן.
לא, אני לא יכול. הן לא מגיבות. מוזר עד להחריד. להתרכז,
ולכופף אותן. לא, הן לא זזות. שוב צמרמורת, הפעם נוקפת וחדה
יותר. אני מסתכל על אבא ולאחר מכן שוב על אמא בעיניים גדולות,
פקוחות ומפוחדות. אמא שוב מתחילה לבכות. הפעם ביתר שאת, לא
מצליחה לעצור בדמעותיה הזולגות, הפורצות מאליהן. אבא מחזיק
עצמו לא להיסחף לקלחת הרוגשת שאחזה באמא והוא מצמיד אותה
בזרועו השניה לגופו, ובכך להרגיע ולו במעט את סערת הרגשות
שאפפה כעת יותר את אמי מאשר אותי, שלא קולט עדיין את מלוא
עוצמתם של הדברים, בלי לחשוב, ולא במעט, על ההשלכות המורכבות
של דברים נוראים אלה. כעת ניראה היה שאמי צריכה מעט יותר תשומת
לב מצידו של אבי, ואכן אבי ניתק ממני וחיבק אותה כעת בשתי
זרועותיו, נותן לדמעותיה ולאפה לנזול על חולצתו הדהה ממילא. זה
יותר מדי. "אמא!", אני רוצה לצעוק, "תפסיקי לבכות" -"מה קרה
לי?", אני שואל, והם מביטים בי כמקודם, כמו מחכים גם הם לתשובה
שתבוא ותגאל אותי, ואותם, מן המתיחות המיוסרת הזו. -"אתה נפגעת
בחוליה מסויימת בעמוד השדרה, שבה נמצא עצב שאחראי על התפקוד של
הרגליים, והעצב הזה נפגע", מסיים אבי את תמצית הכל בנימת
הרופאים, נמנע מלהגיד את הדברים עצמם, את המילים המכילים את
המשמעות הקשה מנשוא, ומותיר אחרי מילים אלה שתיקה ארוכה,
כואבת- שתיקה המכילה בתוכה את אותה משמעות שעליה אני חושב כעת.
אני ממאן לקבל את מה שנאמר. "עד מתי?", משכתי את מחשבותיי
לחוץ. -"מה?", שאל אבא מיד. נשימתי ניתקת ממני, ואני מביט בו
בעיניים משוועות להינצל. לא מצליח לדבר, והדמעות כבר ניקוות,
נכונות להיפרץ בשטף בלתי פוסק, והמילים נהפכות לקולות של בכי-
בכי שלוח רסן, משחרר מועקות.

איך אני נשאר ככה? איך אני לא משתגע? אני שואל את עצמי בלי קול
בחצר הגדולה של בית החולים לשיקום. אם אוסיף לחשוב על כך,
אתמוטט... אשתגע! תמיד נדמה לי שאני יודע משהו על כל דבר,
הגאווה המקוללת הזו... איך נהגתי והעזתי לחשוב על דברים אחרים
חוץ מעל הדרך? ובכלל, מה אני מוסיף לחשוב על כך? אני שתיתי
לפני! מדוע אני כל הזמן שוכח זאת, כאילו זה כלל לא שייך
לעניין? שתיתי, והתעקשתי בכל זאת לנהוג- איך העזתי?! וערן הציע
לי זאת לפני שנכנסנו לרכב, בצורה מפורשת- אתה שתית, מה דעתך
שאני אנהג? הוא רצה לעזור לי למנוע את מה שקרה. ולא זו בלבד
ששתיתי, אלא גם התעקשתי וסירבתי לעזרה שלו להציל אותי, להציל
את חיי... העזתי להיות אלוהים לעצמי, ושיניתי בבת אחת את
גורלי. גאווה מקולל... ערן, ערן היקר. אם היה קורה לך משהו, לא
הייתי מסוגל להמשיך לחיות עם זה. אני, שגרמתי לשנינו ליפול אל
התהום העמוקה בעיקול הדרך, כמעט שהרגתי אותך, ובזכות טוב ליבך
רק נפצעת, ולא להרבה זמן- עד שהיד תתאחה לה, והשריטות הקלות
בפנים ייעלמו להן מאליהן. אם היית במקומי... אני לא יכול אפילו
לחשוב על כך. איך הייתי מסוגל אחר כך להסתכל בפניהם של הוריך?
להגיד לאמא שלך מצטער? זה לא ניתפס! אני צריך להגיד לך אף זאת:
תודה, תודה על כך שניצלת בנס. אני צריך להודות על כך, ובלב
שלם.
מסתכל על רגליי הרזות. הן כמו מוטלות מאליהן על תומכי הרגליים
לכסא הגלגלים, מסרבות לזוז. "תחשוב על הדברים שאתה אוהב
לעשות", אני נזכר במה שאמרה האישה המבוגרת בפגישה האחרונה
שהיתה לנו- עצה חברית מפיה של פסיכולוגית. האם זוהי אכן עזרה
לאדם כמוני- נכה לצמיתות שמנוע מכל פתרון לבעיה שלו? הרי לא
קיימת הבעיה שלא ניתנת לפתרון, כך אומרים. כנראה שאלה התכוונו
לבעיות הקשורות לאנשים שיכולים ללכת. והיא אחת מאלה שיש
באמתחתם פתרון לכל בעיה שתציב בפניהם, הלא כן? הרי היא לא נכה.
אני יודע, הייתי כמוה... וכעת אני לא. היא לא מסוגלת להבין
אותי, אך אני מסוגל להבין אותה ...איפה האדם המבוגר בכסא
הגלגלים? אה, הוא בטח כבר הלך לפיזיותרפיה. נשמע מצחיק- הלך
לפיזיותרפיה.

-"טל, חשבתי שכבר לא תבוא", פנתה אליי נעמי, מיד כשגלגלי הכסא
בצבצו בסף דלת הכניסה לאולם הגדול. נעמי היפה והמושכת, שראיתי
רק עם אותם המדים הלבנים שהזכירו לי מחדש מי היא ומה היא עושה
כאן איתי. אני מוסיף להסיע את עצמי לכיוונה, כשהיא כבר משיגה
אותי בהליכתה. היא עוזרת לי לקום מן הכסא השקוע מישיבתי הארוכה
בו, ואני מתמסר לניחוח המתוק שמגיע לנחיריי, כשפניה מרחק
סנטימטרים ספורים מפניי, משפתיי, שרוצות כל כך להגיע אליהן,
ואני שואף אותו לקירבי. אני רוצה למלא עצמי בניחוח זה, שידבק
לאפי ולא ימוש. היא סוחבת אותי אל שתי תומכות הברזל, ואני
מסתכל למטה. זה ניראה לפתע גבוה- המרחק בעמידה. העיניים כבר
הורגלו למרחק קטן יותר. אני מסתכל על עצמי ועל רגליי- הן
נשרכות על הרצפה. אני כל כך מתבייש בשני הצעדים האלה שהיא
סוחבת אותי, את כולי. את אלה את לא צריכה לעשות ...אני ארים
אותך בשתי ידיים קלות ואקח אותך בצעדים נחושים לחדר הסמוך. רק
כמה צעדים ואוריד אותך בעדינות אל המיטה הגדולה והרכה. את
מסתובבת מהר על יצועך ושוכבת על הבטן, עם ראש מורם, בעיניים
ניבטות ומייחלות אליי בערגה. אני נשאר עומד כפי שהינחתיך על
שפת המיטה ומסתכל עלייך נעמי, בחיוך בוטח. ראשך הזהוב, שובה
הלב, ניבט אליי מלמטה. מתוקה שלי, מה את ממהרת? את לא נותנת לי
שהות להרהר ביופייך ומתחילה להתיר את כפתורי מכנסיי בסבלנות,
כמי שיודעת את שלביה של התוכנית שרקמת לעצמך- תוכנית שעוררה בי
אף יותר את ההשתוקקות אלייך. כבר את מתירה את הכפתור האחרון,
ואני מוסיף להסתכל בשקיקה אחר הנעשה בציפייה דרוכה לבאות...
-"טל, אתה מקשיב לי, טל?", אני ממצמץ בעיניי. היא כאן מולי
במדים הלבנים, עיניה גדולות ושואלות. -"אתה איתי, אני מקווה",
הוסיפה, וקצוות עיניה שוזרו בחריצים עדינים, שלווו בחיוך
שובבני. כן, אני איתך, ורוצה תמיד להיות איתך, רציתי לומר לה.
היא בטח לא מנחשת לעצמה על מה אני חושב, אני מוסיף להתל בראשי.
ידיי חזקות על מוטות הברזל הקרים ואני צועד ביחד עם נעמי לאט.
אנחנו לא ממהרים, אך כאן, בקצה הדרך נמצא שוב הכסא, הכסא החשוך
שבו אין לך מקום איתי. אני מגיע לקצותיהם של המוטות, ונעמי כבר
עומדת שם לצד גוף המתכת המרופד. היא מוכנה לקחת אותי בידיה,
אבל אני מרגיש חלש, חסר אונים כל כך עכשיו. רפיון עז מחלחל
לתוכי, מגיע לכל אבריי הכנועים ממילא. רפיון שלא מחולשה, אלא
מרגש חזק ממני, רגש שמכניע את גופי וראשי בקלות יתירה- ייאוש
עמוק וקשה כל כך. אני קורס תחתיו. -"אני מחזיקה אותך", אני
שומע אותה כשכתפיי אחוזות בידיה, ורגליי מעוקלות, רופסות על
הפרקט החלק של אולם ההתעמלות שבו התקיימו שעורי הפיזיותרפיה
מדי יום. היא מחליקה בידיה אל מתחת לכתפיי ומרימה אותי. אני
רואה שהיא מתאמצת ואני לא יכול לעזור לה- לעזור לה להרים את
עצמי. להגיד לה: את לא צריכה להתאמץ, יקירה שלי. זו לא עבודה
בשבילך, אישה עדינה וכל כך נשית שלי, ואני כל כך מתבייש.
-"אתה רוצה לנוח?", שאלה תמימה. היא כנראה חושבת שאני עייף.
הו, כמה שהיא לא יודעת, לא מבינה. ואיך היא תבין? הרי היא לא
מסוגלת, היא לא שייכת לכאן. מקומה בין אנשים שקמים בבוקר לצחצח
את השיניים בדירתם לצלילי תוכנית הרדיו של הבוקר. עוד מעט והיא
הולכת לעבודה. היא רק צריכה להתאפר, לקרוא כמה ידיעות קצרות
בעיתון היומי שמחכה באותו מקום, ממושמע על המרבד הקטן שמאחורי
הדלת ולקחת את המפתחות של המכונית, הפלאפון ו... לתת לחבר
נשיקה? כן, לבחורה יפה כמוה בטח יש חבר, שקם גם הוא לעבודה,
עבודה אחרת- לא בחברת אנשים כמונו, אלא אנשים כמוהו, כמוה. ועל
מה היא חושבת בדרכה לעבודה? בטח לא עליי או על האנשים השונים
הנמצאים כאן, כל אחד וסיפורו שלו. לא, היא חושבת על המשכורת
הקרובה שהיא עומדת לקבל, לאן היא תיסע בחג הקרוב? או שהיא
חושבת על החבר- טוב לה איתו, והיא מחשבת כמה זמן בדיוק הם כבר
ביחד, והאם ההערכה שלה את הקשר שלהם מניחה את הדעת. היא הולכת
לעבודה, ואני בשבילה חלק מאותה עבודה. אם לא הייתי אני, זה היה
אדם אחר שנפגע בתאונת דרכים, או תאונה אחרת, או מום שנולד
עימו, או... מה זה חשוב? לה זה לא משנה. אני אשאר בשבילה חלק
מאותה עבודה, ועבודה בלבד, לא יותר מכך ...אני אלך החוצה, אל
החצר. כאן אני כבר לא יכול להישאר.
-"כן, אני חוזר אל החצר", השבתי לבסוף לשאלתה. שתחשוב שאני
רוצה לנוח. עדיף מאשר שתיראה את אותה עצבות נכאה גורמת לי
להזיל דמעות. זה יהיה כבר יותר מדי בשבילי, וגם היא לא צריכה
זאת. אני אלך לשבת לי במקום בו אהיה לבד עם כיסופיי אלייך,
נעמי.
כבר לא יכול להמשיך לדמיין אותך איתי. אני רוצה לחזור אל הרגע
שבו התרת את הכפתור האחרון במכנסיי. איזו ריגשה מרטטת בעורקיי.
אך אני לא יכול. כאילו אני רוצה בזאת, ובו בזמן אני עצמי לא
נותן. עוצר עצמי לשקוע במחשבות שווא. מחשבות שלא מכאן, שלא
שייכות לעולם זה המוגבל, שכמו גדור מסביבו גדר הגבוהה למראה
הקובעת לו את גבולותיו, והמחזיק בתוכו את הדרים בתוכו, שגם להם
גבולות משלהם אשר מונעים בעדם מלהיות חופשיים לתנועה: גבולות
אשר נקראים בשפתם של האנשים מחוץ לעולם זה- מוגבלויות. רפיון
השרירים, המחשבה ורפיון הכל לא עוזבים. כאילו חיפשו ומצאו להם
אדם שרוח החיים הרגילים, רוח שובבות, עדיין בעורקיו וצדו אותו.
הם ייאחזו בי כעת עד שלא יותירו פינה תמה שעדיין נוחה להשתעשע
ולהינתק מגופי נטול החיים. הם לא נותנים לי לראות את עצמי כעת
בלי הכיסא במקום אחר. הו, כמה שאני מרגיש חלש, ועייף. כבר? עוד
לפני רגע כוחי היה בזרועותיי ...עפעפיי נעשות כבדות. אני רק
אניח את הראש, כך...

שנינו הולכים חזרה לכיוון המכונית שחנתה לה ברחבת המועדון
החשוכה, מרגילים את אוזנינו לשקט החותך פתאום. הושטתי את ידי
לפתוח את דלת הנהג, כשערן שואל לפתע, -"אתה רוצה שאני אנהג?"
ידי עצרה מתנועתה. זו הרגשה מוזרה, כאילו שמעתי אותו כבר שואל
אותי ובמילים אלה, כששנינו עומדים כך, כל אחד מצידו האחר של
הרכב- שאלה תמימה מתוך דאגה. ערן הסתכל עליי כלא מבין. מתי
שמעתי אותו קודם שואל אותי זאת? הוא מוסיף להביט בי, משתאה על
שום מה נעצרתי. -אתה בסדר, טל?", שאל הוא משלא מצא תשובה לגבי
המתרחש. -"אני בסדר, רק קצת עייף". -"קח, תנהג אתה", הוספתי
בלי להתמהמה, וזרקתי אליו את המפתחות. -"אין שום בעיה", החזיר
ערן בקורת רוח גלויה. -"תירדם בינתיים ותחלום על הבחורה היפה
שלך, אם תירצה". חייכתי לעומתו בחיבה עמוקה, כשאנו עולים על
הכביש המהיר. אני ליד מושב הנהג, וערן לידי, בוטח בנהיגתו,
ואני בו. נעימה שקטה ומתמשכת באה לאיטה, תופסת את מקומה של
הדממה, ואני מניח לשערה הגולש והרך של אותה בחורה עלומה לעטות
על עיניי. -"אני אעיר אותך שייגמר החלום..." אומרת היא בקולו
של ערן.