אז הייתי צעירה מאד, אבל גבוהה בהחלט. בפעם הראשונה ראיתי אותו
מבשל. הוא עבד במהירות במיומנות עילאית. חתך את הפטרוזיליה כמו
שלא ראיתי אף פעם, עד שעל האצבעות שלו התפזר צבע ירקרק. הוא
נתן בי מבט אחד ומיד השפיל אותו שוב אל קרש החיתוך. הוא גבוה,
חשבתי, נראה היה כמעט מתאחד עם השולחן הזה שהוא נשען עליו,
כשאור הפלורסנט הופך אותם כמעט לישות אחת. נשענתי על משקוף
הכניסה למטבח, מנסה להראות עסוקה עם המבט המסתכל לא מסתכל שלי,
שנראה מגוחך למדי, אני בטוחה. לבשתי את המדים החוורים שכנראה
הפכו גם אותי לחלק מהתפאורה, שהיתה כמעט שולית בעיניו אל מול
שולחן העבודה שלו.

מירי נכנסה למטבח, מתחככת בכתפי כשהיא עוברת את הסף, מביטה
לאחור ומחייכת את החיוך הזה שלה שלא אומר כלום כמעט מלבד היותו
חיוך. המדים שלה היו שחורים, ולמרות שהיתה מלאה, החמיאו לה
באופן מיוחד. היה לה שיער שחור מאד, מתולתל קצת עד קו הסנטר.
פנים עגלגלות ומתוקות. אף סולד, שפתיים מלאות ואדומות. הזכירה
לי תמיד את הבת של האוסבורנים. היא נגשה אליו, נעמדה לידו,
גופה נוגע בצד גופו. היא היתה נמוכה וכדי לדבר אתו היתה צריכה
להרים את ראשה, מה שהעניק לה מראה יראתי כמעט. הם התחילו לדבר
בלחש, אבל הוא כמעט ולא דבר אלא רק הסתכל מדי פעם בפניה, מחייך
חצי חיוך. אור הפלורסנט לא החמיא לה.

אני נחלצתי מעמידת ההתבוננות לא התבוננות שלי, והתחלתי ללכת
לכיוון הדלת שמפרידה בין המסעדה למטבח. התחלתי למיין את הסכום,
כשהאור הלבן בוהק מאחורי דרך שני העיגולים הטבועים בדלתות. זה
יכול להיות רק מאחורי, חשבתי. לא יכולתי לעמוד מול זה.
"יש אנשים"? הוא שואל, כשהוא נשען על דלת אחת חצי פתוחה, גופו
רכון קדימה. מירי עומדת מאחוריו, עם מבט שכאילו אומר לי
שהתשובה שלי לא ממש משנה. "לא, בינתיים עוד לא, אבל בטח יגיעו
עוד מעט. יש הזמנות אתה יודע..." עניתי באדישות מדומה. "טוב,
אז אני עולה למעלה רגע, תתקשרי אם את צריכה משהו". אם את צריכה
משהו...אני? אני לא צריכה כלום, בטח לא ממנו. הדלת נסגרה
מאחורי, מתנדנדת לה עוד קצת, הרבה אחרי שהוא כבר התנדף לו
משם.

הוא עלה איתה אני יודעת. מירי הזאת. נכנסתי למטבח שוב, משאירה
את הדלת פתוחה למקרה שיכנסו אנשים. ניגשתי לשולחן עבודה שלו.
עשוי אלומיניום, מבריק. כל הירקות והתוספות מסודרים בקפידה
בתוך הכלים הכסופים גם הם, טבועים בתוך השולחן. הסכין מונחת
בכלי פלסטיק בקצה השולחן, ללא זכר לשאריות הפטרוזיליה שנשסעה
קודם לכן לכדי עיסה, עד שבטח כבר לא זכרה את תצורתה הקודמת.
אני כמו הפטרוזיליה הזאת, קיבינימאט. המטבח הזה והוא והמדים
המחורבנים האלה משסעים אותי לחלקיקים קטנים עד שאני כבר לא
מרגישה את עצמי. ומירי, מירי היא הסכין אחרי שהיא כבר מונחת
בכלי הפלסטיק, מצוחצחת ותמימה, מכחישה כל קשר למעשה.