אני פה כבר המון זמן. מפסיקים לספור אחרי תקופה מסוימת, הזמן
מאבד משמעות במקום כזה, שבו הקיום כל כך חסר תכלית.
אשתי באה לבקר אותי פעמיים בשבוע, אני מסתכל לה בעיניים ואומר:
"טולה, די. מספיק עם זה. את לא יכולה להמשיך ככה לבוא. מאיפה
בכלל יש לך כסף להרשות לעצמך את הסוס והמרכבה?" טולה נורא
אוהבת אותי. העיניים שלה מתמלאות דמעות והיא ממלמלת משהו על
אוטובוס שמביא אותה לפה. אני חושש שהיא קצת יוצאת מדעתה טולה
שלי, חיה באשליות של מדע בדיוני עם מוחות אלקטרוניים ומכונות
על גלגלים.
היום טולה שוב באה. התקדמתי לכיוונה עם הכלא הזה שמחובר אליי.
זה מן כיסא כזה, ומקדימה יש קרש שנועד למנוע ממני מלברוח. אני
מניח עליו את הידיים שלי ודוחף קצת, הוא לא זז. אני מניח שזו
המטרה, אבל זה קצת מתסכל.
טולה מתיישבת מולי ושואלת: "מה שלומך היום זליג? מרגיש יותר
טוב?" "איך הגעת לפה טולה? רק שלשום היית, מאיפה יש לך כסף
לשלם לרכב? את יודעת שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו נסיעות
מותרות כאלה, עם המלחמה מסביב. את חייבת להפסיק עם זה טולה."
"המלחמה נגמרה מזמן זליג, אנחנו בשנות האלפיים, באתי באוטובוס
זליג, כמו תמיד." והעיניים של טולה מתמלאות דמעות "אתה צריך
לנוח זליג, אני אגיד לאחות שתבוא." היא כל כך מטופשת לפעמים
טולה שלי, היא יודעת שרק נחתי לפני שהיא באה. "את יודעת מה
טולה? אולי תבקשי מהבן שיבוא אתך מחר? ותגידי לו שיביא את
המסור טוב?" "למה זליג? למה אתה צריך מסור?" "אני רק יודע שאם
יהיה לי מסור ואני אוכל לחתוך את הקרש הזה פה באמצע" ואני
מחווה בידיי בתנועת חיתוך נמרצת "ואז אני אוכל לצאת מפה ואת לא
תצטרכי לשלם כל כך הרבה (והשם יודע מאיפה הכסף) כדי לבוא לבקר
אותי פה, טוב טולה? תגידי לו שיבוא, ושיביא את התינוקת היפה
שלו אתו, בסדר טולה?" "בסדר זליג... אני אגיד לו" "וטולה?"
"מה?" "אל תשכחו את המסור, טוב?"
אני יודע שאם אני רק אצליח להשתחרר מהכיסא הזה הכל יהיה בסדר,
ואני וטולה שלי ניסע הביתה, ונהיה הסבא וסבתא הכי טובים לנכדה
הזאת שלנו, כל כך חמודה. ואולי טולה תוכל להפסיק לעשות את מה
שהיא לא עושה כדי לשלם על הנסיעות האלה לפה. זה לא בסדר, מי
יודע אם לא פתאום איזה מפציץ גרמני (ימח שמם) יתפוס אותם בדרך,
ומה עם היא תהיה עם הילד? בדיוק היה לו בר מצווה, ועכשיו עם
התינוקת הזאת שלו... אני רק מקווה שאף אחד לא קונה את השטיות
האלה של ההיטלר הזה, כי יהיה צרות צרורות אם הוא יבחר זה, הוא
בטח ייקח את כל הסוסים לעצמו וטולה לא תוכל לבוא בכלל, וגם לא
הילד, והוא חייב לבוא, אני חייב לפגוש את הבחורה הזאת שהוא
מתחתן אתה. נו מה, כבר אין כבוד להורים בימינו, אם לא יוכל
לבוא, לא יבוא, ואני לא אפגוש אותה בכלל. אני רק מקווה שטולה
משגיחה טוב על הנכדה שלא תהיה כמו האבא שלה, שאפילו לא בא לבקר
את האבא שלו, שתקוע באיזה כלא כיסא כמו היה פושע מלחמה. אפילו
במלחמה לא היו כסאות כאלה. אבל הוא לא יודע, הוא צעיר מדי,
והנכדה לא תדע כלום כבר.
"סבא? סבא?" מה...? מה? מי מעיר אותי עכשיו בדיוק כשנרדמתי,
"מה את רוצה? מי את?" "סבא? התחלת להגיד משהו על המלחמה, ואז
פתאום נפל לך הראש והתחלת לנחור" "מה? מה פתאום. מי את?" "זאת
אני... הנכדה שלך" "שטויות. הנכדה שלי רק נולדה. טולה מביאה
אותה מחר מהבית חולים לפה כדי שאני אראה אותה, ועל איזה מלחמה
את מדברת ילדה?" "השניה, אני חושבת. משהו עם מחנות. היטלר. לא
יודעת." "מה היטלר? אף אחד לא קונה את השטויות שלו בכלל, אין
סיכוי שראש נפוח כזה יעלה לשלטון. והיא כבר חוזה מלחמה." אני
שונא כשזה קורה, איזה מישהו שאני לא מכיר בכלל נכנס לי לחדר
ומתחיל לדבר שטויות בל קשר לשום תקופה ספציפית.
"סבתא!! בואי רגע!!"
טולה נכנסת לחדר, אה.. כמה שהיא יפה טולה שלי, והיא מחייכת
אליי "מה שלומך היום זליג? מרגיש יותר טוב?" "מה? בטח. כן.
מרגיש יופי. מה את עושה פה היום?" "אני תמיד באה בימי רביעי
זליג." "כן... אבל צנע עכשיו, אין כסף לכרכרות, מאיפה יש לך
כסף לכרכרה טולה?" "באתי באוטובוס זליג" "במה?" "אוטובוס."
"טוב בסדר. אם ככה את רוצה לקרוא לזה, לא מוצא חן בעיני מה
שהולך פה מתחת לאף שלי. אם רק הייתי יכול לצאת מפה, מהכסא
הטיפשה הזה." "אני אבוא בעוד יומיים זליג, עכשיו אני והנכדה
הולכות" "שלום" "שלום סבא." "מה? כן. ותביאי את התינוקת כשאת
באה שוב, טוב טולה?" "בטח זליג. בטח" "ותגידי לבן שיבוא גם,
מאז שהתחיל לצאת עם החברה הזאת שלו לא רואים אותו בכלל." "טוב
זליג. שלום." "וטולה?" "מה זליג?" "אל תשכחו את המסור, טוב?" |