"לב שאינו מאוהב עוד -
מה ולמי להקדיש?"
(סולויג / לאה גולדברג)


העיר הגדולה הילכה עליו אימים, ואנשיה היו כולם זרים לו. ממולל
בידו פתק עם כתובת קרוביו, פנה אל עוברים ושבים ברחוב, מבקש
דרך. במהרה התגודדו סביבו כמה הולכי בטל משועממים, שסיפרו לו
בלבביות על אחיה הקמצן של אמו ועל עסקיו ובתו. "והנה", קרץ לו
אחד מהם ברוב משמעות והיתר פרצו בצחוק משוחרר, "הנה לאה בתו
באה". נדמה שלא שמע כלל.
אולי המום מהעיר הגדולה, אולי ממה שעיניו אינן רואות, איש לא
ידע מה היה לו שרץ אליה ונישק שוב ושוב את עיניה הביישניות,
כמנסה לחפות באהבה על לבושו הדל. "רחל, רחל" הוא לחש ועיניו
עצומות. "לאה", היא תיקנה, והובילה אותו אל ביתה, כאחד
הטלאים.

הוא עצמו הציע לחכות שבע שנים. אביה הופתע; לאחר חשיבה קצרה
הסכים למחיר, אך הציע שיתחתנו מיד, היא לו בתו היחידה, והוא
רוצה לראות נכדים בטרם ימות. כשענה לאביה התרגש מאוד, ואמר -
כמעט צעק - שהוא זקוק לזוועה המתוקה של הציפייה. ומלבד זאת,
שבע השנים יהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו את רחל. בתו, הקטנה.
אביה קימט את מצחו ושתק. לאה בכתה מאחורי הוילון.

בטקס הכלולות אחז את ידה כה חזק, עד שחישבה להישבר. בליבה ברכה
על ההינומה האטומה, אחוזת אימה ומנסה לברוח מפני מבטו הקודח.
בלילה היה אחוז טירוף. צעקותיו "רחל, רחל" ניסרו את המדבר
שסביב האוהל, והעלו חיוכים יודעי-דבר על פניהם של שכנים. הוא
צעק אליה שבע שנים של מדבר, שבע שנים של אש תמיד, רגעים
ללא-סוף בהם צייר בדמיונו בדיוק כל תו ותו בדמותה. היא שתקה
מולו שבע שנים של ציפייה נכלמת בתוך האוהל, שבע שנים של אדישות
מזויפת מול רכילויות מרושעות, רגעים מפרפרים בלי-שליטה כששמעה
קול צעדים מתקרב.
בבוקר תפס בכף ידה וגרר אותה אחריו אל בית אביה. "מה זאת עשית
לי?!" הוא זעק, רועד ומבולבל. אביה לא הופתע. באדישות עסקית
הביט חליפות בעיניה האדומות של לאה ובעדרי הצאן מבעד לאוהל,
ופסק: שבע שנים נוספות.

הוא קיבל עליו את הדין ללא ויכוחים. בשנים הבאות כמעט ולא היה
באוהל; היה יוצא עם הצאן אחר המדבר ונעלם לחודשים שלמים. עיניו
היו קרועות וגדולות וחלל ריק היה נשקף מהן, כעיני ילד המחפש
תמיד דבר-מה שנלקח ממנו בכוח. לאה המתעגלת נותרה באוהל, מכינה
נזיד חם בכל ערב, יושבת ושותקת מול שתי הקערות עד שצינת הלילה
הייתה חודרת גם אליהן. הייתה קמה בכבדות, ואז מסתערת על שתיהן,
לעיתים נרדמת אחר כך על השולחן בחיבוקו המנחם של הלילה.
כשהרועים חזרו לכפר הייתה רצה אליהם ושואלת. אחד מהם אמר לה
שראה אותו צועק אל הנקיקים ורודף אחרי הד קולו. "מה צעק?" שאלה
בבהילות, אבל הרועה שתק ועיניו התחמקו ממנה, ובעצם גם עיניה
כבר ידעו את התשובה.
בלילות שהיה חוזר היה עייף עד מוות. אוכל מעט, שותק, ומקיים את
חובתו כבעל. היה מביט כאילו דרכה, נועץ את עיניו אי-שם מעבר
לגופה. לעתים היה מלחש מלמול לא-ברור, לעתים נרדם. בשנתו היה
קורא לה, רחל רחל, אולם לא בלהט, כקודם, אלא בתחינה ובתימהון,
כמי שתפס קרן ירח בידיו והיא שבה ובורחת ממנו.

הילדים באו פתאום, כאילו נפרץ בה סכר ענק. בתחילה היו כאבי
הלידה משסעים אותה לשניים, אחר-כך התרגלה, לבסוף למדה לאהוב גם
אותם. הוא היה ממעט את ימיו בשדה, לעיתים אף מגיע לפני השקיעה.
בבקרים הקרים יש ולא היה יוצא כלל. על פניו הופיעו קמטים,
כאותם התלמים העמוקים שעושים החקלאים באדמה טרם סתיו.
בוקר אחד ראתה אותו מביט בה משחקת עם הבצק באצבעותיה, ולבה
נבהל כסופה פתאומית. היא הסמיקה. לרגע חשבה על רחל, מה הייתה
היא אומרת לו עכשיו. לאחרונה הייתה חושבת עליה הרבה, כמו היו
ידידות משכבר הימים. היא חשה שהיא מכירה אותה היטב, טוב בהרבה
ממנו, לעיתים טוב יותר משהכירה את עצמה.

לילה אחד, לאחר שלחש שוב את שמה בשנתו, קרבה אליו והעירה אותו.
"אני רחל," אמרה ברוך, "אהב אותי." עודו מדמדם, העביר את ידו
הרועדת - כעיוור - על עיניה האדומות, על חזה המלא, על ירכיה
העבות. "רחל איננה," הוא אמר ואז פרץ בבכי, "את לאה."
היא ליטפה את ראשו המאפיר, ונתמלאה עליו רחמים פתאום, כמו על
אותו פרפר שבור כנפיים שהביא לה יוסף בדרכו חזרה מהגן. תחילה
לא הצליחה להבין מה פשר התחושה המחשמלת שאופפת אותה, ואז ידעה.
מעודו, טרם קרא לה לאה.

לאחר זמן מה עזבו את העיר. ערב אחד קרא לה פתאום, והם נסעו,
בלי שתדע לאן. לפנות בוקר העיר אותה בנגיעה, אדמה קרושה על
ידיו, וקרא לה החוצה. הכוכבים נראו לה ברורים מאוד. מתחתיה היה
פעור בור שחפר באצבעותיו החשופות, על אם הדרך. היא לא הבינה.
"זה קבר," הוא אמר לה. היא מאנה להבין. "היא מתה," הוא אמר
בשקט, "רחל מתה." הוא כיסה כעת את הבור באדמה טרייה. היא לא
הצליחה להבין. על אם הדרך, מתה פתאום, ומי יזכור את המדבר, את
האש שבערה בו בלילות לא-שנת, את ארבע-עשרה השנים של זוועת
הציפייה. הלא רחל ראויה ליותר מזה, ביקשה, מנסה לעורר בו שוב
את מנגינת שמה. הוא אסף אבנים מסביב, והעמיד אותן על הקבר,
כגל. עיני לאה טשטשו את השמש העולה ואת האדמה התחוחה שלפניה.
הוא נכנס אל המכונית והתניע אותה. "הכביש ממשיך דרומה," אמר
"יש תחנת דלק לא רחוק מפה, תוכלי להתארגן."

מבלי שישים לב התכופפה ובחרה כמה אבנים קטנות מאדמת הקבר.
באגרוף קמוץ אמצה אותן אל ליבה, ובכתה. ועיניה רכות.

ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה.