אני שונאת אנשים. סולדת מהזיוף, מההצגות והמניפולציות. אנשים
רמסו אותי, ירקו עליי, נטשו אותי. התייאשתי מהם.
אני נזכרת בהנאה רבה בקבוצות התמיכה שהלכתי אליהן... "אני
אלמוג, ואני אנורקסית". חה חה. פתטית קטנה שמאמינה שבאמת אפשר
למצוא את התרופה לנפש שבורה.
בעונג רב יותר אני נזכרת בפניהם המזועזעות של האנשים כשהצגתי
את עצמי כמה שנים לאחר מכן, באותן קבוצות תמיכה, רק לשם הלגלוג
:
- "שלום, אני אלמוג, ואני שונאת אנשים".
- "אהה... אלמוג, כאן אנחנו לא שונאים אף אחד. בואי, כולאאאנו
איתך"
- "אני חושבת שלא הבנת אותי. אני שונאת את המין האנושי, ובעיקר
את הצביעות שלו המשתקפת בכם. אולי אתם יכולים לעזור לי...?"
 הם נותרו ללא מילים, ואני, משועשעת, הלכתי לי משם.

כרגע אני מאושפזת במחלקה הסגורה של בילינסון. מוזנת בכפייה,
כמו שאומרים. אני כותבת הרבה, אבל אין למי. אז אני כותבת
לאלוהים מכתבי תלונה על הטעות שהוא יצר. בטח נמאס לו ממני. אני
כמו ה"אזרחים המודאגים" שכותבים לממשלה כל הזמן. נו, אז למה
הוא מחכה? אני אהיה העוזרת הפרלמנטרית שלו שם. פעם, מזמן, אמרו
לי שיש לי כושר מנהיגות.
 אתם קוראים ולא מאמינים, הא? "מה נסגר איתה..." אתם מהרהרים
לעצמכם ובזה נגמר העינוי היומי של נפשכם האמנותית, ואתם עוברים
לגבב עוד ערמת מילים על החברה שלכם לשעבר ולפרסם אותן בתור
"סיפור קצר". אל תמהרו להתנער ממני. הייתי אחת מכם פעם,
וכשהתחלתי ליפול, באו כולם וברברו, ובכו, וקישטו לי את החדר,
וניסו לגרום לי לעשות משהו, להגיב. אני אהבתי את הסבל שלהם..
נהניתי מכל רגע. התפלאתי איך יכלו להמשיך לבוא עוד פעם, ועוד
פעם, למרות הפאסיביות המציקה שלי. כשבכו צחקתי. צחקתי בקול...
צחוק מטורף  שגרם להם להסתכל עליי בעיניים פעורות ומבועתות.
בסוף הם הפסיקו לבוא.
הרגעים המאושרים שלי הם כשבוכים לידי. אני מכורה לזה. אני
מספרת לכם את זה כי אני רוצה שתבכו. אני קולטת את אנרגיות הבכי
ושואבת אותן לתוכי. אפילו עכשיו. האחיות לא מבינות שזה האוכל
שלי, אני בכלל לא צריכה אותן שיכניסו לי צינורות לגוף ושיפטמו
אותי כמו אווז.
אבל העולם הזה מנוון מדי מכדי להבין את העונג שבבכי, את
העוצמה שבו. הם בוכים בשקט, בלי שאף אחד יראה. מחניקים את
היללות בכרית, מכבים את האור. אתם טועים! צאו לרחובות, תבכו...
תבכו נהרות של דמעות, יללו מתחת לחלונות הבניינים כמו
חתולים..בנים, אל תתביישו. כל העולם יתאחד בהתייפחויות, גברים,
נשים, זקנים וטף יבכו להם בצוותא, באחוות עצב מופלאה והדמעות
יזרמו ויציפו את העולם, רק שהפעם אף אחד לא ישרוד..אלוהים חייב
להודות שזו תוכנית טובה מאד.
אני אלך לי לישון. אני רואה שאף אחד לא בוכה. זה... מעציב
אותי.