היא יצאה מהמונית בטריקת דלת, מביטה על המגדל הגבוה. המגדל הכי
גבוה בעיר. היא הכירה אותו במדויק - מכל הפעמים שעלתה עד למעלה
והתחרטה. היא ידעה שרק שם זה יסתיים. רק שם זה יהיה סופי
ומוחלט - כי אח"כ היא תהיה מרוחה על האדמה ויצטרכו להוציא אותה
משם בשפכטל. היא ידעה שזה הכי טוב. לא כמו הסכין, שאפשר לחבוש
את הורידים, לא כמו הכדורים שאפשר לעשות ניקוי קיבה. שם, שם זה
יהיה הסוף. שם, אף אחד לא יוכל להציל אותה.
היא עלתה עד למעלה, בדרך הכל כך מוכרת. אבל הפעם היא ידעה שזו
הדרך האחרונה שלה לשם. היא ידעה שיותר לא תחזור על הדרך הזו
לעולם.
היא הגיעה עד לקצה, עד למעלה. היא לא יכלה לראות כלום בגלל
החושך האפל. רק אורו החלש של הירח האיר לה קצת. "יותר טוב ככה"
היא חשבה לעצמה.
כל חייה הקצרים עברו מולה. אף אחד לא ידע מה היא עוברת. אף אחד
לא ניחש את כמות הכאבים הסבל והבכי. אף אחד לא ידע שכל יום היא
בוכה ככה סתם שלוש שעות בלילה. אף אחד לא ידע מה היא מאחלת
לעצמה.
אף אחד לא ידע, כי אולי היא אף פעם לא טרחה לספר. כי אולי היא
אף פעם לא טרחה להראות את הרגשות שלה. כי אולי אף אחד בכלל לא
שאל, כי אולי אף אחד לא התעניין. כי אולי בגלל שכל אחד עסוק רק
בעצמו ולא מתעניין באחר. אולי בגלל שכל הסיבות נכונות.
הבדידות, שתמיד ליוותה אותה הורגשה עכשיו יותר מתמיד. היא
הרגישה שזהו, היא איבדה את הכל. היא הרגישה שזה נגמר. היא
הרגישה שאין לה בשביל מה.
היא שמה לב שהקור המקפיא הפסיק להקפיא אותה. היא שמה לב שהגשם
כמעט ופסק. היא שמה לב שהורידים כבר לא כואבים והיד שלה לא
מדממת. היא שמה לב שהבכי שלה כבר פסק ורק הלחי שלה הייתה רטובה
מדמעות.
היא נשמה נשימה אחרונה, לקחה את כל הכוחות ואזרה את מעט האומץ
שנותר בנפש האומללה שלה.
חמש עשרה דקות אחר כך, כשמסביב הייתה המולה, שוטרים, עוברי
אורח והמיית האמבולנסים, לפרמדיקים  נותר רק לקבוע את מותה.