וכשסוף-סוף אזרתי אומץ, היא לא ענתה, הפלאפון היה סגור וענתה
מיד הודעה עם קול מתוק כזה, של בנות שלעולם לא תשיג, "היי, אני
בטח עסוקה, או ישנה, אתם יכולים להתקשר אלי הביתה או להשאיר
הודע..." ניתקתי, כאילו אני ממש רוצה להשאיר הודעת פוץ מגמגמת
בסימן של ילד מרוגש שעכשיו נגע עם הכתף בשד של אחותו הגדולה
והוא מובך מעצם העובדה שזה היה לו נעים בכתף וזה בטח יהיה נעים
יותר אם הוא ימשש את זה.
עד שהשגתי את המספר של הפלאפון מחברה של חברה של אימא שלה,
מאיפה אני אמור לדעת את המספר שלה בבית? וגם אם היה לי אותו,
הייתי באמת מתקשר אליה הביתה? משום מה זה יותר נוח להתקשר
לפלאפון, הרי שמתקשרים אלי לפלאפון הרבה יותר נוח לי לא לענות,
משהו בכל הקטע הזה של השיחה המזוהה, זה כאילו אני אומר לעצמי
"אהה, זה בסדר, אני יודע מי זה, אני אחזיר לו טלפון אחר-כך" לא
שאני מחזיר כי כנראה שזה היה מישהו שמילא לא רציתי לדבר איתו.
אבל כשמתקשרים אלי הביתה ואני לא עונה זה גורם לי קצת להרגיש
פספוס, אי-נעימות מעצמי, אולי החמצתי איזו שיחה חשובה ואני לא
אדע את זה. ואני לא רוצה לגרום לה להרגיש לא נעים.
לא שזה משנה כי אין לי את הטלפון בבית!!
חייגתי שוב את אותו מספר, מתוך מחשבה שאולי הפעם אני אוכל
להשאיר הודעה מבלי לגמגם, או אולי רק רציתי שוב לשמוע את הקול
שלה, את החיוך שמאחורי כל מילה. ובפתאומיות של פיגוע הופיע
צליל של צלצול. הקשבתי לו בדריכות של חייל במארב, של צ'יטה
בציד, של בעל שלפוחית מפוצצת שרק מחכה שהשירותים יתפנו. אולי
היא ערה? אולי היא תענה? אולי היא כבר ענתה?! איפה הדריכות
ואיפה אני, היא אמרה כבר הלו פעמיים ואני שותק.
מה להגיד?! מה להגיד?! מה להגיד?! מה להגיד?! מה להגיד?! מה
להגיד?!
הלו שלישי מתקרב, או שאני אומר משהו או שאני הולך להטביע את
עצמי באסלה בשירותים ציבוריים, נו מיתרי קול, למה עכשיו, בדרך
כלל שהכי לא צריך שתפריזו אז אתם משתפים פעולה עם השפתיים ואתם
לא מפסיקים לקשקש אבל עכשיו, שצריך אתכם, עכשיו דווקא, לא
מגיבים, מפקירים אותי פצוע בשטח, בלי חילוץ, בלי חובש, אפילו
בלי תיק עזרה ראשונה או פלסטר.
ואז "ההההההההלו..."  ארוך כזה יוצא לי, בלי כוונה, והיא
אומרת,
"אהה, זה שוב אתה, סוטה, תפסיק להתקשר אלי, יש לי את המספר
שלך, אני אתקשר למשטרה". ניתקתי. ממש לא נעים לי, היא בטח חשבה
שאני מישהו אחר.