"נשקי אותי חזק, נשקי עד שיכאב והשמש לא תשקע...
את אחת ויחידה, אהובתי המופלאה ואני אוהב אותה..."

זה היה המשפט האחרון במכתב שלו. את המכתב מצאתי בלוקר שלי,
מקומט בין הספרים. הוא ביקש מליאת שתשים את זה שם ובתמורה נתן
לה קוביית שוקולד, ליאת הכי אוהבת שוקולד בעולם וגם אני.
לקחתי את המכתב, בהתחלה חששתי ככה לפתוח אותו ולקרוא בבית
הספר, אז לקחתי אותו הביתה. נכנסתי לחדר, שמתי את התיק על
שולחן הכתיבה הישן של סבא, התיישבתי על כיסאו הגדול והוצאתי את
המכתב מהתיק שהיה בין ספר המתמטיקה ובין ספר הספרייה שלקחתי.
פתחתי בידיים רועדות את המכתב. מי שכתב את המכתב היה אהבתי
הישנה, גדלנו ביחד ובכל פעם שהיינו ביחד, כדרך פלא היה את השיר
הזה ברדיו.
הבית שלי לא היה חדשני במיוחד, אני חושבת שחוץ מהתנור, בעצם
הכל היה מיושן, אמא כיבסה בידיים, את האוכל חיממנו על הכיריים
ואפילו קומקום התה היה מיושן ושורק. הרהיטים היו בצבעים ישנים
כמו בבית של סבא וסבתא, בצבעים של עץ, מרופדים בכריות צהובות
וחומות. אבל אני אהבתי את הבית שלי בגלל האווירה שבו. יש לי
בובה אחת שסבתא נתנה לי לפני שמתה, כאשר באתי למיטתה היא נתנה
לי אותה, מעשה ידה, ואני חיבקתי אותה והחזקתי לסבתא את היד
ובכיתי. סבא נפטר אחרי כמה שנים, מבדידות, כנראה.
אותו בחור שהביא לי את המכתב היה איתי בכל הרגעים האלו,
כשבכיתי וכשחיבקתי את הבובה וכשניקיתי את הבית לכבוד שבת והוא
עזר לי להכין ארוחות ערב לכל משפחתי. הוא היה ממש כבן משפחה
אצלנו.
אבא לא היה לי, אבא שלי נהרג במלחמה לפני שנים רבות, כשהייתי
ילדה קטנה. הבחור שימש כאבא, כסבא, כסבתא, כמישהו שיודע להקשיב
ולתמוך כשצריך. היה לוקח אותי ואת אחותי הקטנה שלי לפיקניקים
בפארק והיה מנגן ושר עם גיטרה בזמן שאכלנו את ארוחת הצהריים.
היה לוקח אותנו גם לסרטים בסינמה הישנה שבסוף הרחוב. יום אחד
היה לי חלום, חלום שבו הייתי כבר גדולה, בת 16 או 17, והוא הרי
גדול ממני בשנתיים, הוא היה 18 או 19, ושנינו הלכנו לאורך
החוף, זה היה כל כך אמיתי, הוא היה מדהים כתמיד. אמא העירה
אותי ברגע שהוא השליך אותי על החול החם. החלום הזה חזר על עצמו
במשך שנים. הוא היה מדהים ככל שהתרבו החלומות. לאט לאט הוא לא
יצא מראשי, הייתי חושבת עליו כל היום, אמא שלי כבר אמרה שאני
לא אוכלת ואני אמרתי לה שכן. היה לי מראה ישן, הייתי ילדה
שהתלבשה ממה שיצא לה בארון, הייתי תמיד לבושה במכנס שחור קצת
דהוי, גופיה לבנה בלי חזייה וג'קט משובץ שהזכיר לי את מפת
הפיקניקים. אבל הייתי ילדה יפה, בעלת שיער ארוך שחור ועיניים
ירוקות וגדולות, שפתיים אדומות ואף קטן.
עברו השנים והפכתי לנערה יפהפיה והוא לבחור היפה ביותר בעולם.
"זהו, אני מאוהבת", אמרתי לעצמי. בהתחלה לא ידעתי למה אמרתי את
זה, אבל אחרי רגע הבנתי שזה נכון, אני מאוהבת בבחור הזה. אבל
למה שהוא ירצה אותי? הרי אין בי שום דבר מיוחד, הוא בטח חושב
שאני איזו ילדה ענייה והוא עושה מצווה. כך חשבתי לעצמי.
אני הייתי כבר בת 16, בתיכון בסוף ת"א, והוא היה בן 18, עומד
להתגייס. הוא עדיין היה בא ועוזר לי עם אחותי והיה ישן אצלנו
והכל, הוא היה תמיד ישן בפיג'מות של אבא. היינו עושים מלחמת
כריות כל לילה שהוא היה אצלי. לילה אחד הוא העיף עליי כרית
ואני התחלתי גם וזה נהייה ממש סוער, כרית אחת התנפצה ונוצות
לבנות כיסו את האוויר בחדר, על הרהיטים הישנים, על הרדיו, על
הקומקום, אבל לא היה אכפת לנו ואנחנו צחקנו כל כך הרבה, הוא
הפיל אותי בטעות על הספה ונפל אחריי, נפל עליי, התנשפנו
והסתכלנו אחד בעיניי השנייה, הוא היה יפה כל כך, בעל שיער שטני
קצת ארוך ועיניים תכולות מדהימות ושפתיים חזקות וזקן צרפתי
יפייפה! הוא הזיע וגם אני, הוא התקרב לנשקני על שפתיי, הסטתי
את ראשי, פחדתי, אף פעם לא הגעתי עם בחור לסיטואציה כזאת, גם
לא עם אורן שהיה רודף אחריי מהיסודי ורצה לצאת איתי כל יום
שישי. אח"כ הוא ירד ממני והלך להכין לעצמו קפה במטבח, אני
אספתי את הנוצות ושנינו לא הוצאנו מילה מהפה, רק מבטים אחדים
ומיד העפנו את המבט למשהו אחר, לא רציתי להסתכל עליו ולא רציתי
שהוא יסתכל עליי, הרגשתי מובכת והסמקתי. הוא שתה את הקפה, לקח
את מפתחות המכונית ונסע, הוא לא ישן אצלנו באותו הלילה. לא
דיברנו שבוע ימים. הוא מתגייס בסוף שבוע הבא ואנחנו לא
מדברים.
כמעט הגיע סוף השבוע ואז הוא הביא לי את המכתב, במכתב כתב שהוא
מצטער, שהוא אוהב אותי ושכשיחזור מהצבא נתחתן. הוא סיים את
המכתב כשכתב את תאריך סיום הצבא שלו, שאבוא לפגוש אותו בבסיס
ואז יכריז על אירוסינו וכתב את שתי השורות האחרונות של השיר
"שלנו".
כשקראתי את המכתב שכחתי מהמבוכה, ידעתי שאני אוהבת אותו, אבל
פחדתי, לגיטימי. הפעם זה היה אחרת, הפעם ידעתי שהוא אוהב אותי,
מישהו אוהב אותי. חסכתי כסף, הייתי עובדת בשתי עבודות אחרי בית
הספר כדי לעזור לאמא להחזיק את הבית. הפעם שמתי חצי מהכסף
בקופה של המשפחה וחצי בשקית שהחבאתי תחת המזרן שלי. הלכתי
לטייל בעיר ופתאום לנגד עיניי עמדה לה שמלה מדהימה, כל כך יפה,
בחלון הראווה של החנות של מלכה. החלטתי שבכסף שחסכתי ואחסוך
אקנה אותה ואפגוש אותו איתה, רציתי להפתיע אותו. עבדתי בחריצות
והרווחתי המון. כבר היה לי את הכסף, נכנסתי לחנות, קצת חוששת
שיחשבו למה לילדה ענייה כמוני להכנס לחנות יוקרתית כמו זו, אבל
לא היה אכפת לי, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי למוכרת בדיוק מה אני
רוצה והצבעתי על השמלה, היא הייתה לבנה, ארוכה, ובסופה היו שני
פרפרים בצבע אדום יין, פשוט יפה. מדדתי אותה והייתי גאה בעצמי
כל כך שיכולתי להשיג אותה. הגיע היום של השיחרור שלו.
לבשתי את השמלה, אמא הביאה לי את הנעליים היפות ביותר שלה,
נעלי בובה לבנות, עזרה לי קצת עם האיפור והשיער, לקחתי כסף
ונסעתי לשם במונית.
הגעתי לשם, כולם היו על מדים, מרוצים ועייפים ואני מחפשת את
אהובי, מחפשת מחפשת ושואלים אותי מי אני ואני לא עונה, מחפשת
את אהובי, זה שעוזר לי בבית, זה שלוקח אותי ואת שלי לפיקניקים
ולסרטים בסינמה הישנה שבסוף הרחוב, זה שהולך איתי מלחמת כריות,
זה שרצה לנשק אותי.
הגעתי למפקד הבכיר ושאלתי אותו איפה הבחור שלי, הוא ענה שאני
אבוא איתו לצד ובישר לי את המר מכל, אתמול ירון נהרג, בן
מיעוטים ירה בו שלושה כדורים, מהכיס שלו הוציאו את התמונה שלי
- שהייתה לו בכיס ליד הלב.
הייתי בהלם, בכיתי כל כך הרבה, האיפור נמרח על פני וטיפטף על
השמלה, הרגשתי שאני רוצה למות, להתאחד איתו במותו, בעולם שאני
לא יכולה לראות אותו, העולם האחר.
לא חזרתי הביתה כל הלילה, אמא המסכנה כבר שלחה ניידת בעיקבותיי
אבל הם לא מצאו אותי... הלכתי לאורך הרציף... בין כל המלחים,
הסירות, היאכטות, קוראת לאהובי, ירון שלי, בוכה את נשמתי,
ואיפה הוא? איפה אהובי, הוא מת.
שוכב בלי רוח חיים, מת.

הגעתי לסוף הרציף, עמדתי דקה ואז חושיי תיעתעו בי, קפצתי.
קפצתי בלי לחשוב פעמיים. קפצתי.
למחרת הופיעה בעיתונים ובחדשות תמונתי, נערה יפהפיה שטבעה
באגם, עם שמלה לבנה ושני פרפרים אדומים למטה, עם נעלי בובה
ומכתב ביד.

השיר "נשקי אותי" נכתב ע"י סיון שביט.