תשאלו את עצמכם כמה זמן הייתם יכולים לשבת מול מכונה שחותכת
חתיכות מושלמות של ברזל. תשאלו את עצמכם כמה פעמים הייתם
יכולים להחזיק בזרוע שמחוברת לצד המכונה, להעלות ולהוריד את
הזרוע, כדי לראות איך המכונה מוציאה עיגולים ועוד עיגולים ועוד
עיגולים... הרבה יותר ממאה בשעה. כל שעה. תשאלו, אם הייתם
יכולים, איך הייתם יכולים, להעביר שמונה שעות כל יום, יד על
זרוע המכונה.
להעלות ולהוריד, להעלות ולהוריד...
תשאלו את עצמכם.
עכשיו תסתכלו על המכונה שעומדת שם. אם אתם לא רואים, תסתכלו
טוב יותר. תוכלו לראות את גו. גו עומד ליד המכונה שאתם רואים,
כבר שלושים שנה.
שלושים שנה זה משהו שנראה כמו טור מכוניות שלא נגמר או כמו...
או כמו... כמו...
תסתכלו על גו מאחור. תביטו עליו כשהוא עומד עם הגב אליכם. זה
לא קשה. תדמיינו מישהו שאתם מכירים את הגב שלו טוב טוב, ועכשיו
תוסיפו מכונה גדולה לחיתוך ברזל בין האיש והאופק. האיש הזה
שאתם רואים עכשיו, הוא גו.
עוד דבר אחד שאתם צריכים לדעת. גו עובד שלושים שנה במפעל
לחיתוך ברזל. שלושים שנה לא הולכות ברגל. הן בדרך כלל די
צולעות, למען האמת. בכל אופן, אחרי שלושים שנה שגו עומד ליד
המכונה וביד אחת מוריד ומעלה ומוציא עיגולים מושלמים של ברזל
אפשר להבין שהידיים שלו לא סימטריות בגודל, לא בצורה, לא בשום
דבר שיכול להיות סימטרי אצל מישהו אחר. לגו יש יד אחת ימנית,
נפוחה מאוד, שרירית, אימתנית ממש, ויד אחד שמאלית, מצומקת כמו
צימוק מצומק, עלובה, גרומה, כל המלים האלה.
עכשיו אתם יכולים להתחיל.

בוקר אחד גו הולך לעבודה עם חיוך ברוחב מאה מטר על הפרצוף. מאה
מטר הם די הרבה מטרים בשביל פרצוף אחד, או חיוך אחד.
גו נכנס בשער. אומר שלום לשומר שעומד בכניסה.
כשהוא, גו, צועד בשביל הראשי למפעל, משהו כמו מאה מטר מהשער
עד למבנה, שוב מאה מטר, עוצר אותו האיש במדים הכחולים והכובע
הלבן - מלאך המוות, כמו שקוראים לו העובדים במפעל.
גו פוחד מהאיש עם הכובע הלבן כמו שכולם פוחדים ממנו, מעט בלב
והרבה במחשבות. שלושים שנה הוא עושה את המרחק מהשער עד למבנה,
מאה מטר בסך-הכול, ולא פוחד. והיום הוא רואה את המלאך עם המדים
הכחולים, עם הכובע הלבן, צועד ישר אליו. ישר ומהר.
המלאך לא אומר כלום לגו כשהוא משיג אותו, הוא לא אומר לו שום
דבר. הוא מגיש לו מכתב, מעטפה כחולה ופתק לבן בתוכה, שלום גו,
כתוב על הפתק, שלום גו, שלושים שנה בוקר בוקר, שלום, מהשער ועד
למבנה, שלום גו, שלום, שלום גו, תבוא לבקר אותנו, שלום, תבוא
להגיד שלום, בחגים בשבתות, בימי זיכרון, ובימים אחרים, שלום
גו, שלום, וגם צירפנו סכום בתור פיצוי פרישה.

תסתכלו על גו, תראו אותו פתאום. זה לא מצחיק איך הוא עומד
ומאחוריו השמש, והשמש זורחת, והמחזה נראה כמו בסרטים הישנים
שבהם הגיבור נשבר לחצי אבל העולם ממשיך להיות שלם, ועוד
להסתובב. עובדה שהשמש זורחת.
גו בוכה כי הוא עצוב, לא בגלל שום סיבה אחרת. רק בגלל שהוא
עצוב. שלושים שנה לא הולכות ברגל, וכבר נכתב ששלושים שנה אפילו
די צולעות בגלל שהן שלושים שנה, ותסתכלו איך חוגי מתקרב אל
גו... אם אתם עדיין לא רואים את חוגי עוד מעט תראו אותו, לובש
מעיל אדום, עם צווארון מורם, והשיער שלו נשפך על המעיל, בחור
שבסרטים יכול היה להיות גיבור.
חוגי נעמד מאחורי גבו של גו, השמש מאחורי גבו של חוגי, וחוגי,
דווקא חוגי, אחרי שלושים שנה וכל האנשים שגו הכיר, הוא זה
שמניח את ידו על הכתף של גו ואומר לו, בקול שקט: גו.
השמש מאחור, ולפניה חוגי, ולפניו גו, עומד כמו איזה אדם שמשהו
בוודאי קרה לו, צהוב הכול ברקע, זאת זריחה יפה מאין כמוה, יד
אחת של גו בתוך השמש, נפוחה ומאירה, ויד אחת על רקע השמיים,
לבנה, חיוורת, הרוגה.
חוגי הולך עכשיו. יש לו יום רגיל של עבודה וגו עושה את המרחק,
מאה מטר סך-הכול, בדרך חזרה.
ליד השער גו עוצר לרגע, או לפחות מאט. יש לו כמה דברים להגיד
לשומר אז הוא אומר אותם. הוא אומר לשומר, למשל: הם פיטרו אותי.
והוא אומר לו: שלושים שנה מלאך המוות והאבטלה תפס ממני כזה
מרחק והיום, אתה יודע מה קרה היום? היום הוא השיג אותי.
השומר מציע לגו לשתות אתו קפה רגע לפני שיצא בפעם האחרונה
משער המפעל וגו שותה. הם שותים יחד משני ספלים של המפעל. גו
שותה בלי סוכר והשומר עם שתיים.

תראו את גו, איך הוא מפיל פתאום את הכוס על הרצפה, ואיך הכוס
נשברת. איך קרה שהכוס נפלה זאת שאלה. זה גו שהפיל אותה בכוונה,
מהכעס, או אולי זה גו שהכוס נפלה לו, מהפחד. זה או גו הזה או
גו ההוא.
גו ממלמל משהו ליד הכוס השבורה ובאותה הזדמנות נפרד מהשומר
בשער. תראו את הפנים של גו. תראו איך הוא נראה. תגידו אם ככה
צריך להיראות אדם. תשאלו את עצמכם איפה הרחמים, לדוגמא.
אין רחמים.
בפנים האלה, בהליכה האיטית הזאת, גו עוזב את המפעל. אף-פעם
הוא לא יצא מהמפעל בשעה של בוקר. בבוקר הוא היה מגיע. ועכשיו,
בבוקר הוא עוזב. יותר ממה שקשים הפיטורים, קשה ההליכה מהשער אל
העיר, בשעת הבוקר. את הפיטורים ואת המחשבה עליהם גו יכול לדחות
לשעה מאוחרת יותר, למשל כשישב בערב בפאב של צה. אבל ההליכה
הזאת בשעת בוקר, בכיוון ההפוך, מהמפעל חזרה אל העיר, ההליכה
הזאת קשה לגו.
גו הולך, הולך הפוך, ושומע איך קולות הפטישים נחלשים, איך
צעקות הפועלים נפסקות. רואה את העיר בכיוון ההפוך שלה, את
האנשים, את המכוניות, את הילדים עם הכדור. כולם הפוכים.
גו דופק על הדלת בבית שלו ואישה פותחת את הדלת. אתם לא מכירים
את האישה הזאת עדיין. זאת אשתו של גו. תכירו.
גו מחייך אל האישה שלו את חיוך המאה-מטר-רוחב, את אותו החיוך
בדיוק. הוא לא מוריד אפילו מטר, לא מוריד כלום. ממש מדהים
לראות איך גו מצליח לחקות את החיוך השמח שלו גם כשהוא לא שמח.
תסתכלו בעצמכם ותגידו אם זה לא מדהים. ואשתו של גו אומרת לו רק
משפט אחד: הם פיטרו אותך, נכון?
גו נכנס לבית שלו. הוא מרגיש רע והוא מרגיש טוב. למה הוא
מרגיש רע אתם כבר יודעים בעצמכם, והוא מרגיש טוב כי הוא חזר
הביתה בדיוק כשהתחיל להרגיש רע.
אישתו של גו מתיישבת לידו על הספה בסלון. היא מלטפת אותו על
הראש ומנשקת אותו על הלחי ומחבקת אותו עם הגוף.
גו אוהב את האישה שלו, לפחות כך זה נראה. אבל הוא רגיל לאהוב
אותה אחרת. הוא רגיל לאהוב אותה כשהוא חוזר מהעבודה ואשתו
פותחת לו את הדלת ומכניסה אותו פנימה, ככה הוא רגיל לאהוב אותה
ולפעמים הוא יכול לאהוב אותה, בלי להפסיק, מהרגע שבו הוא נכנס
לתוך הבית, בשעת ערב מאוחרת, ועד הרגע שבו הוא יוצא בבוקר
שלמחרת. אבל בבוקר, הוא לא רגיל לאהוב אותה. ולא בגלל שהוא לא
יכול לאהוב אותה בבוקר, בגלל שהוא לא רגיל.
אבל הוא רוצה לאהוב את האישה שלו ולכן הוא קם מהספה ומנשק
אותה ויוצא מהבית, כמו שעשה מוקדם בבוקר לפני שפגש את מלאך
המוות של המפעל.
גו עומד מחוץ לבית. תסתכלו על חלון הבית של גו ותראו איך
התריסים הלבנים נפתחים כשהוא צועד על שביל האבנים, מדלת הבית
ועד לרחוב, ואיך אשתו של גו מופיעה בתוך החלון, ומסתכלת על גו
ורואה אותו הולך בכיוון הנכון.
גו יוצא אל הרחוב ופונה לכיוון הפאב של צה. השעה מוקדמת בשביל
הפאב של צה וגו הולך בכל זאת. בפאב הוא פוגש את צה. גו אומר
שלום לצה וצה אומר שלום לגו. הפנים של צה נראות מעט מוזר, אתם
מוכרחים להודות, אבל תדעו שצה הוא איש נחמד, עובדה שהוא פותח
את הפאב שלו גם בבוקר, למרות שממילא אף-אחד לא מגיע כדי לשתות.

הבוקר הזה, גו הגיע. אבל גו לא הגיע כדי לשתות.
גו צועד אל קצה הפאב, אל הפינה שבה מחזיק צה את שלוש מכונות
המישחק שלו. המכונה שצה קורא לה מיסיסיפי, המכונה שצה קורא לה
רובי והמכונה שצה קורא לה אושר.
ליד המיסיסיפי גו נעמד. הוא מוציא מטבעות מהסוג שהמיסיסיפי
אוהבת לאכול ומכניס לתוך הפה של המיסיסיפי מטבע ועוד מטבע ועוד
אחד.
גו מושך בידית שבצד המיסיסיפי והמיסיסיפי מסובבת עבור גו
שלושה גלגלים, ועוצרת את הגלגלים בשביל גו, ומסמנת לו בשלושה
לבבות, ומורידה אל בין רגליה מבול של מטבעות. בשביל גו.
גו לוקח מהמטבעות שהמיסיסיפי הורידה בשבילו ומכניס שלושה
מטבעות חזרה לתוך הפה של המיסיסיפי. ביד העבה שלו, העצומה, הוא
מוריד את הידית ומחכה ששלושת הגלגלים ייעצרו.
תראו את שלושת הדובדבנים שמופיעים על שלושת הגלגלים. תסתכלו
עליהם. תשמעו את צלצול המטבעות שיורדים מבטן המיסיסיפי.
צה אומר לגו שיש לו מזל של מתחילים.
גו לוקח מטבעות ומכניס לפה של המיסיסיפי. לפעמים, המיסיסיפי
מחזירה לגו במטבעות ולפעמים היא שומרת את כל המטבעות בבטן. הוא
יושב ליד המכונה ומושך בידית, ועוזב, ובסבלנות שיש לו, אלוהים
יודע מאיפה, אוסף את המטבעות כשהם יוצאים וממתין להם כשהם
מתמהמהים.
תראו את גו.
תראו אותו.

בערב, גו יוצא מהפאב של צה. קשה לראות, בחשכה, את גו כשהוא
הולך ברחוב. הוא צועד חזרה הביתה. תנסו לראות, מתחת לאורות
הפנסים את גו כשהוא ממהר להגיע. תנסו להבחין בצעדים הזריזים
שלו. זאת השעה שבה גו רגיל לחזור הביתה.
דלת הבית של גו נפתחת ואישה עומדת בפתח. תסתכלו על האישה
שעומדת בכניסה. אתם יכולים לזהות בעצמכם. זאת אשתו של גו. גם
אם אתם לא רואים את הפנים שלה אתם יכולים לתאר לעצמכם שהאישה
שעומדת בפתח הבית של גו היא האישה של גו. גו מחבק את האישה
והדלת נסגרת.
תנסו לראות מה קורה עכשיו בבית. תסתכלו דרך החלונות. תסתכלו
דרך הקירות, אם אתם יכולים. גו ואישתו מתנשקים. גו יודע טוב
מאוד לאהוב את אישתו בשעות האלה, אחרי העבודה, והוא מקפיד לא
לוותר על האהבה שלו.
ביד אחת, עבה, וביד שניה, שברירית, גו עוטף את אישתו, מנשק
אותה. תתאמצו לראות. דרך הקירות, דרך צינורות הברזל החלודים
שבקירות, דרך התמונות שתלויות על הקירות, זה מראה מלבב.
האורות בבית כבים. כל האורות שבבית כבים. הבית של גו חשוך
עכשיו. לראות כבר אי-אפשר יותר. אבל אפשר מעט לשמוע. זה גו
שצוחק שם בקול רם, ועכשיו זאת אישתו. פעם הוא צוחק ופעם היא
צוחקת, ולפעמים, כמו ברגע הזה, שניהם צוחקים יחד.
הקולות משתתקים גם הם. תראו את הבית של גו. תשמעו אותו. אורות
בודדים של פנסים דולקים מחוץ לבית. צרצרים מלווים את האורות
בקולותיהם. זה נראה כאילו יש קשר בין הפנסים לצרצרים. אבל אין
קשר.
מכונית עוברת ברחוב. עושה רעש כשהיא חולפת ומחזירה שקט אחרי
כשהיא נעלמת במורד הרחוב. שקט חזק יותר, חדש.
לא רואים כלום עכשיו. אבל אפשר לדמיין. אפשר לדמיין את גו
כשהוא תופס את אשתו מאחור ומנשק אותה על העורף ונושם בקלילות
על שיערה, ושולח יד אחת עמוסה אל גבה ומחליק אותה בעדינות
מהצוואר ועד לאגן.
זה גו שלנו.
זה גו.
ורק היא יודעת, איך ההרגשה ל...