"שום, בוא הנה רגע!" קרא לי סלימן.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי.
"אני צריך שתחקור בשבילי איזה משהו"
"למה, אתה לא יכול לחקור בעצמך?"
"לא, זה פשוט לא לרמה שלי. תבין, אתה מתלמד אז אפשר לסנג'ר
אותך".

ידעתי שזאת תהיה טעות להצטרף למשטרה: לא מקבלים על העבודה
מספיק כסף, החיים שלך בסכנה, מסנג'רים אותך ואתה אף פעם לא
מקבל תיק רציני.
אבל היו לי סיבות, באמת! אני לא סתם הצטרפתי!
טוב נו... אז לא היו לי סיבות מספיק טובות... רציתי צ'קלקה
למסיבות.
אבל מה זה חשוב? העיקר היה שעבדתי עם האנשים הטובים הפעם.
לא שפעם עבדתי עם הרעים. זה פשוט נשמע משפט טוב לומר, כמו
בסרטים.

"שום"
"מה?"
"שתוק!"
"טוב..."
"ותקשיב לי!"
"בסיידר!"
"טוב... אז אנחנו עוקבים אחרי ז'וזף. גילינו שהוא הלך לבית
בושת בבני ברק, מה שנשמע מוזר כי אין בתי בושת בבני ברק..."
"המממם... הממממם... המממם... (מפהק) מעניין?"
"כן, מעניין! אנו סבורים כי ז'וזף משתף פעולה עם ש"ס והם ביחד
מנסים להחזיר בתשובה כמה שיותר יהודים תמורת הרבה כסף שהיהודים
ישלמו להם."
"על כמה כסף מדובר?"
"80 מיליון פזוס!"
"פיייי!"
"נכון... זה באמת פיייי!"
"רק שנייה, כמה שאלות עולות במוחי לאחר ששמעתי את דבריך!"
"שאל בני!"
"1) איך ז'וזף השתחרר מהכלא?
2) איך ש"ס קשורה לז'וזף?
3) מה פתאום שיהודים ישלמו לש"ס כדי שהם יחזרו בתשובה?"

"שאלות יפות שאלת, בני. ברשותך, אענה לפי הסדר המספרי של
השאלות ששאלת:
1) ז'וזף השתחרר מהכלא לאחר שש"ס הבטיחה לו שהם ישחררו אותו
בתנאי שהוא יחזור בתשובה ויעזור להם במאבקם נגד הגויים.
מכאן אתה יכול להבין את התשובה לשאלה השנייה ששאלת.
בקשר לתשובה לשאלה האחרונה ששאלת... אני לא ממש יודע להסביר את
העובדה הזו... אתה יודע... יהודים..."
"עכשיו הכל מתחבר לי... תודה אבא... אהה.. סלימן."
"אני שמח שהבנת. עכשיו בוא נמשיך: ז'וזף וחבריו נמצאים בסביבת
בית הבושת. מה שאני רוצה שתעשה הוא שתלך לבית הבושת ותקח משם
הוכחות לכך שזוזף וש"ס מתכננים להחזיר בתשובה את כל היהודים."
"אני כבר ניגש לעבודה!"
"אה.. ושום!"
"מה?"
"תנסה לא להרוס את האופניים עוד פעם!"
"אשתדל!"

יצאתי לדרכי. ירדתי למגרש החנייה כדי לקחת את האופניים.
פתחתי את המנעול של האופניים עם השלט, התנעתי אותם ויצאתי
לדרכי מפדל בכל הכוח.
לאחר שעה קלה הגעתי לבית הבושת "בת-שבע".
מבטים ליוו אותי מהאנשים ברחוב כשעשיתי את דרכי לכניסה.
נכנסתי לתוך בית הבושת בשקט.
המקום היה חשוך והיה שם ריח של נבלה.
חיפשתי את המתג של האור באפילה תוך כדי מישוש הקירות.
לפתע נשמע קול גבוה וצורם: "הלו טמבל! מה אתה ממשש שם?"
"אני? כלום..." עניתי.
"מה אתה עושה פה?"
"אני אה..."
"תענה לי!"
"אמממםםםםםם..."
"אוקייי, אתה ביקשת את זה!"
"לא לא! חכה! אל תפגע בי!" צעקתי מרוב פחד.
תוך כדי מישוש מצאתי את המתג של האור והדלקתי אותו.
ראיתי מאיפה הגיע הרעש שפחדתי ממנו: זאת הייתה בסה"כ טלויזיה.
דבר זה גרם לי לתהות: טלויזיה? הממממם... אולי הם ידעו שאני
אבוא והכינו בשבילי טלויזיה במיוחד... אולי הרב עובדיה יוסף
המליץ להם לראות טלויזיה כי יש שם ערוץ לחרדים בלבד...
אולי הם מכינים לי מלכודת ורוצים לפתות אותי לראות טלויזיה...
או שאולי מי שכותב את הדבר הזה מעתיק ממקס פיין 2... כן... הוא
מעתיק...
"שלום לך אדוני!" נשמע קול מליד הטלויזיה.
מיד ראיתי את הדוברת: זונה חרדית עם כפייה.
"שלום?" שאלתי את הזונה.
"כן, שלום" היא ענתה.
"מוזר..."
"מה מוזר?"
"לא חשוב... אמממם... אני מחפש הוכחות לזה שז'וזף וש"ס מחזירים
יהודים בתשובה תמורת כסף. את יכולה להראות לי איפה יש הוכחות
לזה?"
"אתה בלש?"
"כן... שיט! לא הייתי אמור לגלות!"
"מה זה משנה מתוקילה? בוא אלי אני אעשה לך מחיר!"
"אני לא יכול עכשיו, אולי אח"כ. את יכולה להוביל אותי
להוכחות?"
"פנית לאדם הלא נכון. אני סתם זונה עם חרדית עם כפייה."
"אה... טוב. אז ביי"
"ביי" היא ענתה והמשכתי בדרכי לחקור את המקום.
לאחר שהלכתי כמה צעדים, שמעתי את הזונה החרדית עם הכפייה קוראת
לי: חכה שנייה! בעצם אני חושבת שאני יכולה להוביל אותך למקום
שאולי תמצא בו משהו."
"יופי! אז בואי נלך!"
"רק שנייה בחורצ'יק! 200 שקל!"
"אויש... מאיפה אני אוציא לך 200 שקל עכשיו?"
"יש בכיס של החולצה שלך ארנק שבתוכו יש משהו כמו 500 שקלים +
רישיון נהיגה על טרקטור + דרכון סקנדינבי + תעודת זהות + כרטיס
אשראי + תמונה שלך מ- 1985."
"אה וואלה... טוב... אז קחי!" אמרתי ונתתי את ה- 200 שקל לזונה
החרדית עם הכפייה.
"עקוב אחריי!" היא אמרה לי.
"עוקב".
הזונה החרדית עם הכפייה הובילה אותי למעלית ישנה.
יחד, נכנסנו למעלית ועלינו לקומה השלישית.
לבסוף הגענו לקומה השלישית, נפתחה הדלת ויצאנו.
הזונה החרדית עם הכפייה הדליקה את האור ולעיניי נגלה חדר ישן
עם רצפת עץ, שבו היו מאות ארגזים שמילאו כמעט את כולו.
משמאל לפתח המעלית, היה אפשר לראות טלפון ישן ופנקס טלפונים על
שולחן קטן ולבן מפלסטיק.
בתוך הארגזים היו מיליוני ניירות וקלסרים עם ניירות.
רציתי לבדוק מה יש מאחורי כל הארגזים, אבל הזונה החרדית עם
הכפייה עצרה אותי.
"עצור כאן! אין לך מה לחפש שם! מה שאתה מחפש נמצא פה!" אמרה
והצביעה על ארגז קרטון לבן וקטן שבו היו כמה כרטיסים בצבעים.
התחלתי לקרוא את מה שהיה כתוב על הכרטיסים הצבעוניים.
על כל כרטיס היה כתוב מספר בפינה העליונה שהורה על הסדר של
הכרטיסים ומילה אחת באמצע כל כרטיס.
כאשר חיברתי את כל הכרטיסים ביחד לפי הסדר, גיליתי את המשפט
הבא: "לך לכיוון הטלפון וחייג את המספר מפנקס הטלפונים!".
"זה אני כתבתי" אמרה הזונה החרדית עם הכפייה.
"יפה... יופי של השקעה, אבל לא חבל על הדפים? לא יכולת פשוט
לומר לי?"
"רציתי שתהיה אווירה מיוחדת! אל תכעס עליי!"
"טוב"
"אז אתה הולך להתקשר?"
"כן" אמרתי וניגשתי להתקשר מהטלפון.
בפנקס היה רשום המספר 00-570890 בגדול ובאותיות אדומות.
"גם את זה אני הכנתי" אמרה לי הזונה החרדית עם הכפייה.
"יפה" אמרתי וחייגתי את המספר.
סיימתי לחייג ומיד ענה לי קול עמוק:
"הלו?"
"שלום?" שאלתי, "ביקשו ממני להתקשר אלייך".
"זאת טעות"
"אה... טוב... אז ביי"
"בעצם חכה רגע!"
"מחכה..."
"הזונה החרדית עם הכפייה אמרה לך להתקשר לפה?"
"בערך"
"אה... אז טוב... תן לי שנייה להתכונן... טוב.. .אה...אני
מוכן... אז הנה: אתה עומד להפגע אם לא תפסיק בחקירה!"
"טוב, אז אני אפסיק"
"תעשה מה שאתה רוצה! רק תן לי לדבר שנייה בבקשה עם הזונה
החרדית עם הכפייה!"
"טוב"
"רק שנייה!"
"מחכה..."
"בעצם אני אמור לומר לך עוד משהו... אה... עכשיו אמורים ליפול
עלייך דברים, אז לך 3 צעדים קדימה!"
"סבבה"
"ועכשיו תן לי את הזונה החרדית עם הכפייה!"
"טוב" אמרתי ועשיתי את מה שהוא אמר לי לעשות: נתתי את הטלפון
לזונה החרדית עם הכפייה ולאחר מכן הלכתי 3 צעדים קדימה.
הייתי מאוד מופתע כאשר נפלו עליי ארגזים, אבל זה לא כאב,
הפסנתר שנפל אח"כ כאב קצת, הכספת שנפלה אחרי הפסנתר הייתה קצת
יותר כואבת, אבל מה שהכי כאב היה הסדן.
כשהתאוששתי, מצאתי את עצמי כבול למיטה עם אזיקים בידיים
וברגליים.
הייתי לבוש בבגדי פטיש שחורים מעור.
ניסיתי לראות איפה הבגדים שלי אבל לא יכולתי לזוז.
"שום בעל המום! היקר מכל חבריי!" שמעתי קול צרוד קורא ומייד
זיהיתי אותו: זה היה ז'וזף, היריב הנצחי שלי.
"אני רואה שהמלכודת שלי הצליחה! חה חה חה!"
"אתה לא תצחק פה אחרון, ז'וזף!" קראתי בקול וראיתי איך הצל של
ז'וזף מתקרב אלי לאט.
"אתה מפקפק בי, הא שום?" שאל ז'וזף בזמן שהתקרב עוד ועוד אליי
עד שממש יכולתי לראות את הראש שלו ולהריח את הצחנה מהפה שלו.
"הכל היה מתוכנן" הוא אמר.
"אני יודע... הזונה החרדית עם הכפייה אמרה לי את זה... וגם
האיש מהטלפון!"
"שיט! רציתי להפתיע אותך..."
"לא נורא ז'וזף... אולי בפעם הבאה..."
"כן... אולי... אבל זה לא יהיה אותו הדבר!" אמר ופרץ בבכי.
"זה בסדר..." אמרתי לו, "בפעם הבאה אני אשחק אותה מופתע".
ז'וזף הפסיק לבכות ופנה אליי: " טוב... אז אה... שמע! אתה לא
תספר את זה לאף אחד, טוב?"
"מבטיח"
"יופי! אז עכשיו אני יכול להפתיע אותך באמת?"
"בבקשה"
"טוב... אז תשמע... אתה לא באמת בלש במשטרה וסלימן הוא בכלל
שוטר במחלקת תנועה"
"פפפפפחחחחחחח! איך עבדתם עליי!"
"נכון!"
"אז כל זה מפוברק, נכון?
"נכון!"
"אז אתה יכול לשחרר אותי עכשיו?"
"בוודאי!"
הוא שחרר אותי והספקתי לקום ולתת לו אגרוף בבטן.
"אחחחחחחחח! למה זה?"
"סתם... להשתחרר"
"אה... טוב... סבבה!"
"סבבה!"
"סבבה בבא!"

אחרי כמה דקות של שתיקה, המשכתי את השיחה המרתקת שהייתה לנו:
"אתה יודע... כל הקטע הזה שהיה היום באמת גרם לי לחשוב"
"ו...?"
"סתם חשבתי לעצמי... אמורה להיות פה פואנטה?"
"תגיד לי מה זה פואנטה ואז אני אגיד לך אם היא אמורה להיות"
"טוב... עזוב! לא חשוב..."