עלינו בשקט במדרגות. אני, עופר והבחורה. חשש התגנב לליבנו, לבל
ניתפס על-ידי בעל הבית שהתגורר בקומה הראשונה. הוא אמר לנו
רבות בעבר שהוא מסתייג מכך שנביא בחורות בלילה למעשי זימה.
הוא היה נוהג לומר: "אתם בחורים, צריכים למצוא אשה טובה. אשה
שתנקה, תבשל ותדאג לכם. חבל על הזמן שהנכם מבזבזים על בחורות
ללא טיפת מוסר. בושה וחרפה, הבחורות הללו. אשה צריכה לשמור על
בתוליה עד לנישואים. פשוט בושה וחרפה."
הבעיה היתה כיצד לעבור ליד דירתו מבלי שיבחין בנו, שכן דלתו
היתה פתוחה לרווחה והאור מסלונו האיר את המסדרון החשוך. היה זה
מנהג עבורו, להשאיר את דלת הדירה פתוחה בלילות הקיץ החמים.
כשהתקרבנו לדירתו, שמענו את קולו הרם. "לעזאזל עם הקבוצה הזו.
מתי הם ינצחו?"
כנראה עסוק היה הוא בצפיה במשחק ספורט. מדבריו השתמע שקבוצתו
הפסידה במשחק, ואשר נוטה תמיד להפסיד.
בעוד בעל הבית צפה במכשיר הטלויזיה, התקדם עופר ועלה לקומה
השניה. אנו הלכנו בעקבותיו. עולים כל מדרגה בזהירות ובפחד.
לאחר-מכן עלינו שלושתנו במהירות לקומה השלישית. לאחר שדלת
הדירה נסגרה, ירדה החרדה והמתיחות. התחושות השליליות הוחלפו
על-ידי רוגע ושלווה. היינו מאושרים ומשולהבים על שעלה בידנו
להגיע לדירה, מבלי להתגלות על-ידי בעל הבית. הבחורה התיישבה על
הספה, מתנשפת מהחוויה הלא צפויה. נשימותיה העמוקות, העלו
והורידו את החזה השופע שבו היא התברכה. הייתי נרגש כולי, מחכה
לרגע ששנינו ניכנס לחדרו של עופר. רציתי אותה וכבר לא היה
בכוחי לחכות. סבלנותי כמעט הגיעה לקיצה.
היא היתה כבת עשרים. נמוכה ומלאה במקומות הנכונים. גופה היה
עסיסי ושופע, כאילו נבנה הוא אך ורק לתכלית מסוימת. רציתי
לטעום אותה. לנשק אותה בכל גופה. בכל אבריה.
החום בדירה היה בלתי נסבל. המזגן לא היה תקין והאוויר החם עמד,
מוסיף לתחושת המחנק הנוראית.
"חם כאן מאוד", אמרה, בזמן שניגבה את הזיעה מפניה.
"החום הנורא מעיק עליי. אכפת לכם אם אתפשט? ", שאלה.
היינו מופתעים משאלה זו. הרי אין שום בעיה שהיא תפשוט את
בגדיה. נהפוך הוא.
"לא. לא מפריע לנו אם תרצי להוריד את בגדיך", ענה עופר.
אנוכי הייתי בהלם ולא אמרתי מאומה. למזלי ענה חברי עופר והפר
את השתיקה המביכה.
התנהגותה של הבחורה היתה מידבקת. החלטנו גם אנו להתפשט ולחשוף
את גופנו העירום. ישבנו כולנו בסלון הקטן, עירומים כביום
היוולדנו, ללא בושה וללא חשש. הרגשנו חופשיים. חופשיים
ומאושרים.
"את מעשנת?", שאלתי.
"לא. אבל הנכם יכולים להרגיש חופשי לעשן."
"מה את מעוניינת לשתות?", שאל עופר.
"יין אדום. ואם אפשר גם משהו קל לאכול."
כאשר עופר התכופף לעברי להדליק את הסיגריה, הוא לחש באוזני:
"המזל האיר לנו פנים, חברי הטוב. לילה זה הוא שלנו."
נכוחותה של הבחורה הצעירה והתנהגותה, העסיקו את מחשבותיי ומנעו
ממחשבות אחרות לתפוס פינה בתודעתי.
הסלון היה צר. את קירותיו עיטרו רפרודוקציות זולות של אמנים
ידועים. סאלבדור דאלי, גוגן ועוד. הדירה דמתה יותר למוזיאון
קטן מאשר ליחידת מגורים.
עופר הגיש את בקבוק היין, נקניק, גבינה מעושנת ופרוסות לחם
מחיטה מלאה. הוא סידר את האוכל והשתיה על השולחן הרחב, קרוב
לבחורה הרעבה. קירבנו את הכורסאות והתחלנו לשוחח ולאכול.
"אני מתנצל על כך שאין לי במה לכבד אותך למעט מה שרואות
עיניך", הסביר עופר.
"אין צורך להתנצל. האוכל טעים ומשביע", ענתה.
התבוננתי בבחורה בהתפעלות כאשר לגמה את היין האדום. היה זה יין
מסוג זול וגרוע, אך היא שתתה את היין לרוויה בכל פעם. מחזירה
את הכוס ריקה בלי להניד עפעף.
"טרם אמרת את שמך?", שאל עופר.
"שמי לירון."
"האם יש לך חבר?", שאל שוב.
היא שתקה לרגע, על-מנת ללעוס את אשר בפיה, ואחר-כך ענתה: "לא
אין לי. למה הנך שואל?"
"מתוך סקרנות."
הרמתי את כוס היין שלי ולגמתי את המשקה האדום בבת אחת. המשקה
צרב לי והעביר צרמרמורת בכל גופי. פני החמיצו והתעוותו מהלגימה
המיידית. למרות זאת מזגתי לעצמי כוס נוספת. המשכתי לשתות
בעל-כורחי, ולאחר כל לגימה שתיתי מים קרים כדי להפיג את טעמו
הצורב של היין. חשקה נפשי לסרב להמשיך לשתות, אך משהו בתוכי
משך אותי פעם אחר פעם לעבר בקבוק היין האדום. התבוננתי בבקבוק
הארור שעמד על השולחן, מנסה להבין כיצד הנוזל הרעיל שבתוכו
אינו כלה.
ראשי נהיה סחרחר ודיבורי ותנועותיי נהיו עמומות ואיטיות.
כשהושטתי את ידי לאחוז בכוס, פיספסו אותו אצבעותי. לא הייתי
שיכור, אולם הרגשתי כאילו אנוכי בחלום. כאילו המציאות העכשווית
אינה קיימת.
'די. שתית מספיק', אמרתי לעצמי. החלטתי לחדול מהשתיה לבל אאבד
את שיווי משקלי והכרתי. כמו-כן חשתי בחילה בקרבי ויודע אני שאם
אמשיך לשתות, אזי אקיא את ארוחתי. הדלקתי סיגריה נוספת ועישנתי
בשקיקה. 'עדיפה הנאה זו מאשר שתיית יין', אמרתי בליבי, בזמן
ששאפתי לריאותיי את עשן הסיגריה.
כאשר סיימנו לשתות ולאכול, קמה הבחורה ואחזה בידו של עופר.
מובילה אותו בעדינות לעבר חדר השינה. כאשר חלפה על פניי היא
לחשה באוזני: "אתה הבא בתור."
דיבורה המתוק הגביר את היצר הטבעי שלי. מעורר את החשק הגברי.
החשק האמיתי.
עייפות כבדה נחתה עליי. החלטתי לנמנם קלות לפני שאשכב עם
הבחורה. 'אבוי לי אם כוחי לא יעמוד לי.'
כאשר התעוררתי כבר היה אור יום. מצאתי את עצמי בחדר השינה ולא
היכן שהנחתי את ראשי. קמתי על רגליי ויצאתי אל הסלון. הדירה
היתה ריקה והשולחן היה נקי. לא היתה עדות לשמחה שהיתה אמש. לא
ידעתי אם חלמתי או שאכן הדברים התרחשו, אך זכרוני בגד בי בשל
השתייה המופרזת. ניגשתי למטבח כדי להכין לעצמי כוס קפה מהביל.
יום חדש הפציע ואנוכי חייב להתעורר.