12/1/2001
אני שונאת את עצמי, שונאת את החלק הזה שבי שכל הזמן משתלט עלי
ומשכנע אותי להיות עצובה. למה אני כל הזמן מחפשת את העצב?!
למה הוא כל הזמן רודף אותי?!
אם מסתכלים ובוחנים את הכל אפשר לומר שאני בת - מזל.
כל-כך הרבה אנשים היו רוצים להיות במקומי.
ואני, מביטה בקשת בענן שאמורה להעלות בי חיוך, אבל, אני מזילה
דמעה. מחפשת בקדחתנות אחר החלקים השחורים בין הצבעים, שוחטת
בסכין ומחכה שירד דם.
אני יושבת, אנשים מחייכים אליי, אנשים אומרים דברים יפים ואני
אטומה, לא רוצה את זה, מחפשת בכוח שיכאב.
הכאב שורט לי את הנשמה ואני אוהבת אותו. הכאב שורף לי בעיניים
ומלוח לי בגרון ולוחץ לי במותניים ובסרעפת ואני אוהבת את זה
כל-כך.
הכאב אוחז את ידי ולוקח אותי לטיול, על גשר מעל המים, הכל אפור
ורוח קרה מנשבת. גלים נשברים, נתזים לכל עבר, משפריצים לי
טיפות על הפרצוף.
הוא מנגב לי את הפנים ושורט לי אותן. שורף לי, שורף לי כל-כך.
שריטות אדומות ואני כועסת עליו. הוא אוחז לי ביד ומושך בחזקה,
לא מדבר בכלל רק מושך. הוא לוקח אותי מהגשר אל אפרוריות הרחוב,
אל השלוליות השחורות בכבישים, אל הסוס הגוסס שרתום למרכבה, אל
הקבצן הרועד שמרוח על המדרכה. אל הילד שאיבד את אחותו בהמון,
אל הילדה שעומדת בקצה הבניין ומסתתרת שלא יראו את הסימנים
הכחולים שלה. לוקח אותי אתו ולא מדבר, קטן כזה אומלל, בקושי
מסתכל לי בעיניים, כמעט בוכה. נמאס לו כבר ככה, לבקר אצל כולם.
נמאס לו שהוא מביא לא טוב. אבל הוא לא אשם, הוא הכאב. עובר
מאחד לאחד ושורט, בלי להתכוון, ככה סתם זה יוצא לו, הוא רוצה
ללטף ויוצאת לו שריטה מהידיים.
אני מביטה עליו ונצבט לי הלב וכבר נמחצת לי היד, אני מעבירה את
ידי השנייה בשערותיו והיא נעקצת כמו נגעה בסבך קוצים. אני
מחבקת אותו ועוברות בי צמרמורות, הוא כזה קטן וכל-כך לוחץ על
לבי. אני רוצה שיפסיק והוא מחייך וכמעט מתפוצץ, כי הוא יודע
שכואב לי עכשיו. הוא מבקש סליחה ומרכין את ראשו ואני בוכה. על
מה הוא מבקש סליחה? על משהו שהוא לא אשם בו ?!
אל תדאג כאב יקר, אני לא אעזוב אותך, אולי רק קצת, כדיי ששנינו
נוכל לנוח ורק מידיי פעם, כי בד"כ אני אהיה פה ואחוז בידך
ואעביר את ידי בראשך ויכאב וישרוט ויעקוץ וירעיד בכל גופי, אבל
אתה, לא תהייה לבד וזה יהיה כאב מתוק כזה שיוציא ממני טוב, אני
אודה לך ואתה תודה לי ולשנינו יכאב ולשנינו יצא טוב.