"הי חמוד תקשיב. אתה יושב או עומד?"
"עומד. למה?"
"אז תשב  ותחזיק טוב את הכיסא. חזרתי עכשיו מד"ר שפיזר, והוא
קבע חד משמעית שאני בהריון".
"מה את אומרת? אני בהלם! אני כבר יוצא מהעבודה וישר מגיע אלייך
הביתה".
עוד בטרם השלים את משימותיו לאותו יום, ארז את חפציו בבהילות,
התנצל  בפני מנהלו שעליו לעזוב בהקדם, והסתלק מהמקום כאחוז
תזזית. את דרכו לחניון המכוניות עשה בריצה. רק לאחר שהתניע את
המכונית, חש  הקלה מסוימת בסערה שאחזה בו . הוא שם את
הקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 של שופן, מבקש  להתכנס בתוך עצמו,
להתרווח ולהירגע  קמעה מעומס הבשורה שנחתה עליו.  הוא מפנה את
מחשבותיו מכל מטרד, ומייעד למוחו את האתגר הלא קל, להתמודד עם
המצב החדש שנוצר. הוא מלווה את מחשבותיו  בשיחה עצמית בשני
קולות שהוא מנהל עם עצמו, מה שנראה טבעי לחלוטין לנהגים אחרים
המביטים בו וסבורים שהוא מדבר ודאי באמצעות דיבורית. הוא מהר
מאוד מאמץ את הקול האחד ומנתץ השני לכל עבר.
הוא חש שלם  עם ההחלטה שקיבל. הוא יבקש את ידה של תמר שתינשא
לו לאישה.
עכשיו כל מה שנותר לו לעשות, זה להחליט הלכה למעשה באיזה אופן
יושיט את ידו לתמר. מפאת קוצר הזמן ודחיפות העניין הוא נאלץ
לדחות כל הצעה מקורית ובלתי שגרתית, שבנסיבות אחרות ודאי היה
שמח לאמץ. אפילו מתנה כמו טבעת אין באפשרותו להעניק לאהובתו
במעמד החגיגי הבהול והבלתי צפוי הזה.
"לא נורא" ניחם  עצמו, "העיקר הכוונה, העיקר התוצאה".
הוא החנה את מכוניתו ומיהר לעלות לדירתה של תמר. הוא לא המתין
למעלית שתגיע ובחר לעלות שלוש קומות ברגל.
ליבו החל להלום בחוזקה לנוכח המאמץ הפיזי שהשקיע, כמו גם
מההתרגשות שאחזה בו.  
בפתח הדלת הם נותרו זמן מה חבוקים  כגוף אחד. לחשו זה לזו את
מילות ה-"ממי" וה-"ממוש" השחוקים והדביקים.  
"אז מה עושים ?" שאלה אותו תמר.
"תאמרי לי את,  תמר שלי חמודה, התנשאי לי לאישה?"
"יש לך ספק לגבי התשובה?"
"האמת היא שלא"
"אז לא טעית חמוד"
הם נשקו זה לזו והתחבקו. הוא ליטף ברכות את ביטנה החשופה, שם
נטע את זרעו לאחרונה.
"חייבים להזדרז עם החתונה. שלא נצטרך לתפור לך לכבוד החופה
שמלת הריון במקום שמלת כלולות. וחוץ מזה את יודעת הדודים
והדודות, שלא יתחילו לרכל עלינו יותר מדי, ויעשו לנו בושות."
"אני חושבת שאתה בהחלט צודק. מבחינתי אפשר כבר להתחיל בסידורים
לחתונה."
"מה דעתך על אזור ה-טו  באב בעוד חודשיים"
"בסדר גמור רק נראה עם נצליח למצוא מקום"
"אל תדאגי, יהיה בסדר מתוקה".
הם המשיכו לשוחח ביניהם שעות ארוכות כשהם בוחנים ויורדים לפרטי
פרטים  לגבי: אולמות  וגני אירועים אפשריים, סוג האוכל שיוגש,
מספר המוזמנים הפוטנציאלי,  את מי חייבים להזמין ואת מי לא,
האם ירכשו את שמלת הכלולות או שיסתפקו בהשכרה,  איך תראה אותה
שמלה, סגנון המוסיקה , צילום החתונה  ואפילו לאן יצאו לבלות את
ירח הדבש.
הם כלל לא העסיקו את עצמם בשלב זה בשאלה כבדת המשקל כמו, היכן
יגורו לאחר שיינשאו.  
הם סיכמו ביניהם לפתוח את סידורי החתונה בחיפוש אינטנסיבי אחר
אולם או גן אירועים הולם, ובמקביל יפתחו בהליכי רישום ברבנות.

כבר למחרת הם יצרו קשר עם כמה אולמות וגני אירועים בשרון
ובאזור תל-אביב. הגיעו, קיבלו הצעות מחיר וקבעו כמה מועדים
לטעימות במהלך אירועים.
ביום שלישי בבוקר הם שמו פעמיהם לעבר הרבנות הראשית בתל- אביב
כדי להתחיל בהליכי רישום. הם המתינו כשעתיים עד שהגיע תורם
להיכנס ולשוחח עם כבוד הרב  אביתר גורביץ. הם הציגו את עצמם
באדיבות ובנינוחות, ומילאו במקום טופס רישום, לצורך פתיחת תיק.
הרב גורביץ שהיה מעט קצר רוח ואדיש כלפיהם,  תדרך אותם
בלקוניות באשר לפרוצדורה  להבאת העדים ונוהלי הרישום לנישואין.
לבסוף איחל להם  בהצלחה ושילח אותם  לשלום מחדרו. כשיצאו, חשו
הקלה בכך שעברו עוד משוכה והתקדמו  בצעד נוסף בדרך לנישואיהם
המיוחלים.
ההחלטה לגבי בחירת אולם האירועים לא התארכה זמן רב ולא הייתה
כרוכה בהתלבטויות גדולות. למרות היותם מאוד טרודים ועסוקים
באותם ימים , הם הקדישו שלושה ערבים  בשבוע אחד לטעימות.
התרשמו, השוו  וסגרו ל- 14 באוגוסט  באולמי השקמה. הם חשו הקלה
גדולה בכך שמצאו בקלות יחסית מקום, ועוד בעיצומה של העונה
הבוערת.  
כששבו מעט תשושים לדירתו של תומר, מפגישה מסכמת עם מנהל אולמי
השקמה, הפעיל תומר כמתוך הרגל את  המשיבון בטלפון בכדי לשמוע
הודעות, ונשכב עם תמר על הספה בסלון.
"הי תומר, זו אימא , מקווה שהצלחתם למצוא מקום. תודיע לי מה
עשיתם. אנחנו בבית."
"תומר זה עודד. אנחנו רוצים להזמין אתכם  ליום שישי בערב, אם
עוד אין לכם תוכניות. אז תתקשר"
"שלום תומר מדבר רוני הצלם. אמרו לי שחיפשת אותי. אז אני במשרד
עד שש אחה"צ. אתה מוזמן להתקשר."
"שלום תומר מדבר דודי ה- DJ  אנחנו צריכים לשבת ולסכם לגבי
המוסיקה. אגב מצאתי לכם שלוש רקדניות מדהימות כמו שרציתם. אז
צור איתי קשר מחר או מחרתיים"
"תומר רגב שלום. מדבר הרב גורביץ מהרבנות. אתם פתחתם אצלנו תיק
לפני כמה ימים. יש בעיה חמורה עם התיק שלכם. תגיעו אלינו
בדחיפות.  יהי האל בעזרכם."
"תומר שלום מדבר משה המדביר. קבענו לעשות הדברה אצלך בבית ביום
שלישי וזה לא מסתדר לי. אז תתקשר אלי בבקשה."
הם קמו שניהם מהספה כנשוכי נחש. תומר רץ כאחוז תזזית אל
הטלפון, עצר את השמעת ההודעות במשיבון והפעיל מחדש את ההשמעה.
"מה זה יכול להיות לעזאזל" שאל תומר את תמר. "אולי משהוא חסר
או שגוי בפרטים שמסרנו." אמרה תמר. הם נראו מתוחים ודרוכים
לקראת השמעת ההודעה בפעם השנייה. משוועים לאיזה רמז או קצה חוט
בדמות של מילה או שתיים שאולי עקב היותם עייפים ומופתעים,
נבלעו ולא הגיעו לאוזניהם בפעם הראשונה.

"תומר רגב שלום. מדבר הרב גורביץ מהרבנות. אתם פתחתם אצלנו תיק
לפני כמה ימים. יש בעיה חמורה עם התיק שלכם. תגיעו אלינו
בדחיפות.  יהי האל בעזרכם." האכזבה הייתה גדולה כשנוכחו לגלות
ששמעו כהלכה את ההודעה כבר בפעם הראשונה.
"בואי ננסה להיזכר איך הוא דיבר אלינו כשהיינו אצלו. הוא נראה
לך אז כמו אחד שנוטה להגזמות?"
"האמת שלא הצלחתי ממש לתהות על קנקנו." אמרה תמר.
"אולי אנחנו פשוט לא מכירים אותו, והוא כנראה אחד שנוטה להגזים
בחומרתן של בעיות, וזו דרכו."
"תומר, בוא נעזוב את הספקולציות, מכיוון שהם לא יובילו אותנו
לשום מקום. מחר בבוקר ניגש ונשמע מה יש לו להגיד לנו."
הם לא המשיכו להעסיק את עצמם בנושא יתר על המידה, הכינו לעצמם
ארוחת ערב דשנה וישבו לצפות בטלוויזיה עד שנרדמו.
בבוקר הודיעו במקום עבודתם שיאחרו להגיע, ומיהרו למשרדי
הרבנות. הם  היו מראשוני הממתינים לרב גורביץ שטרם הבליח  בשעה
שהגיעו. הם חיכו בסבלנות  על הספסל  בסמוך לחדרו של הרב,
נינוחים,  רגועים ומצוידים  באופטימיות זהירה. כעבור כמה דקות
הופיע כבוד הרב. ארשת פניו הקרינה  רצינות מהולה בקורטוב של
זעף. הוא התעלם מנוכחותם  ונבלע לתוך חדרו.
"ודאי לא זיהה  אותנו. הוא הרי פוגש המון זוגות מדי יום. אז
למה שיזהה" ניסתה תמר לתרץ את התעלמותו של הרב מהם.
"אולי את צודקת"
כעבור כמה רגעים  פתח הרב את דלת חדרו וקרא להם להיכנס.
"נראה לי שכבר הייתם אצלי. אז מה אני יכול לעזור לכם?"
"אנחנו תמר מנשה ותומר רגב"
"כן כן כן טוב שבאתם, יש לנו כאן בעיה חמורה אתכם."
הוא סובב עצמו על ציר הכיסא לעבר הארון שעמד מאחוריו, הושיט
יד, ושלף במן נונשלנטיות שכזו קלסר עטור מדבקות אדומות. הוא
פתח את התיק ואמר:
"אז אתם תמר מנשה ותומר רגב?"
"כן כן זה אנחנו"
"שימו לב גברת ואדון נכבדים. אתם מלאתם את הפרטים בטפסים
שנתבקשתם למלא, ואנחנו השלמנו את העבודה"
"למה אתה מתכוון?" שאל תומר בקול רפה, המסגיר את חששותיו.
"אני מתכוון לזה שאנחנו כאן ברבנות עובדים בצורה יסודית
וקפדנית כדי שלא תהיינה בעיות. אין לנו על מי לסמוך אלא על
עצמנו ועל הקדוש ברוך הוא."
"סליחה כבוד הרב" שיסעה אותו תמר "אבל אנחנו לא מבינים על מה
אתה מדבר."
"תקשיבו בסבלנות במקום להפסיק אותי!"
"בסדר גמור", ענו מייד שניהם בדואט מתוזמן להפליא.
"ובכן, אנחנו קוראים את הפרטים ומאמתים אותם עם הגורמים
המתאימים. לפעמים נופלות טעויות. לפעמים אנשים מרמים ולפעמים
מסתירים מאתנו פרטים שעלולים להעיב על תהליך הרישום לנישואין.
מדי פעם אנחנו תופסים כמה דגים סוררים המנסים לחמוק."
תמר ותומר החלו לאבד את סבלנותם. הם נראו מתוחים וחסרי שקט
כשקרבו את כיסאותיהם לשולחן, יישרו גבם,  וחדלו מלהישען לאחור.
ארשת פניהם בערה מדאגה וחשש מפני הבלתי נודע.        
"ובכן, גם במקרה שלכם, לא התעצלנו, ויצאנו לוודא  שהכול כשר
למהדרין, למרות שהבדיקה הייתה כרוכה בעבודה מאומצת. לצערנו
גילינו לגבכם פרטים מאוד מעניינים גברת ואדון נכבדים."
הם לא יכלו לשאת עוד את הסבריו הנפתלים של הרב והתמהמהותו
להגיע אל הפואנטה. הם החלו לחשוד  שהוא פשוט נהנה למתוח אותם
ולהתעלל בהם.                    
"ובכן, או שבמקרה הטוב שכחתם  או שבמקרה הפחות טוב, פשוט
ניסיתם להסתיר מאתנו את העובדה ששניכם גדלתם במשפחות
מאומצות."
עוד בערב הראשון שהכירו במסיבת פורים ססגונית אצל שמיל ברמת
השרון לפני כשנה, הופתעו לגלות  צרוף מקרים מעניין, ששניהם
בעצם גדלו כילדים מאומצים. הם ישבו באחד החדרים הפנויים בדירתו
המרווחת של שמיל, כשעשו לעצמם פסק זמן מהמולת המסיבה, וסיפרו
זה לזו בקווים כלליים  את תקציר קורות חייהם.  מבעד למסכת מלכת
אסתר השחורה והנוצצת שמאוד  החמיאה לפניה היפות, סיפרה לו איך
כשהגיעה לגיל שמונה עשרה, לא יכלה עוד לחיות עם הנעלם הגדול
בחייה  ופנתה לשרות למען הילד במשרד הרווחה וביקשה לראות את
תיק האימוץ שלה. היא גילתה שהוריה , זוג עולים צעירים מארצות
הברית שהיו בעצמם יתומים מאב ומאם, והספיקו לחיות כשנתיים
בארץ, נהרגו בתאונת דרכים, ובעקבות זאת, היא נמסרה לאימוץ
למשפחת מנשה  בגיל חצי שנה.
תומר, שעטה על ראשו כפייה של בדווי וצייר לעצמו שפם מגולגל,
סיפר ששמע מהוריו המאמצים משה ודינה רגב, שהם קיבלו אותו
לאימוץ כשהיה כבן שנה וחצי. הוא לעומת תמר טען שמעולם לא חש
צורך לגלות את זהות הוריו הביולוגיים. הוא סיפר לתמר כי עוד
כשנודע לו שהוא ילד מאומץ,  כבר חשש ממעמד הזיהוי והמפגש
האפשרי עם הוריו.
הוא העדיף לחיות כל חייו עם הנעלם הגדול, במקום לחשוף את
ערוותו.
"את צרוף המקרים המדהים הזה ששנינו גדלנו כילדים מאומצים, ודאי
לא ניסינו להסתיר. בשום טופס לא נתקלנו בדרישה לדווח על כך
במקרה הצורך." אמר תומר לרב.
"זה לא מדויק, מכיוון שיש באחד הטפסים מקום להערות ולחריגים
ובאלו לא עשיתם שימוש."
"אנחנו מתנצלים על כך" אמרה תמר בשמה ובשם בן זוגה.
הרב גורביץ החל להוציא מהתיק כמה ניירות הכתובים בכתב יד ואמר,
אנחנו פנינו לשרות למען הילד במשרד הרווחה, למדנו את תיקי
האימוץ של שניכם וגילינו לתדהמתנו, שאתם צאצאים לאותם הורים,
דויד וסוזן מליניאק, שנהרגו בתאונת דרכים, בשלושה בדצמבר 1977
, ואתם בעקבות זאת,  נמסרתם לאימוץ לשתי משפחות שונות.    
"אני המומה. לא יכול להיות דבר כזה" סיננה מפיה כשהיא כולה
נרגשת ונסערת.
"אתה רוצה להגיד לנו שאנחנו אחים בדם?!" אמר תומר בקול רפה
ובשארית כוחותיו.
"שומו שמיים, אך  לצערנו בדיוק בזאת מדובר". אמר הרב. ובעוד
הוא משלים את המשפט, חש תומר שראשו סחרחר עליו והכרתו הולכת
ומתערפלת, ומייד נפל מאולף לצידה של תמר.
הרב מייד נחלץ לטפל בתומר. הוא שפך על פניו את תוכן בקבוק המי
עדן המלא שעמד על שולחנו, וסטר על לחיו קלות, עד שתומר התאושש
קמעה והחל לשוב אט - אט לאיתנו.
תמר, שדמעות החלו לזלוג מלחייה, בשארית כוחותיה אחזה בגופו
וניסתה להרגיע את אהובה, כשהצליחה בקושי רב לשחרר מגרונה הניחר
כמה מילות עידוד ואהבה, ובו זמנית, ליטפה את ראשו ברכות.  
"זה עוד לא בטוח שאנחנו אחים. אולי נפלה  טעות בכל העניין הזה.
צריך עוד לעבור בדיקתDNA שתאמת את העניין. שום דבר עוד לא בטוח
חמוד. אל ייפלו פניך כבר כעת נשמה מתוקה שלי"
הרב גורביץ נאלץ בעל כורחו לצפות בסצנה הזויה משהו, שבה אח
ואחות יושבים אצלו במשרד לרישום נישואין, וזו אוחזת בגוף אחיה
השעון עליה, מלטפת את ראשו ברכות, ולוחשת לו מילות אהבה. הוא
פנה אליהם בלקוניות, שהוא לא זקוק לבדיקת DNA לצורך אימות,
והוא מסתפק  ברישומים שמצויים בתיקי האימוץ. הוא ביקש בנימוס
להיפרד מהם לשלום. הם קמו ויצאו שברי כלי חבוקים  ושעונים זה
לזו מחדרו של הרב מבלי לומר שלום.
ברגע שהגיעו לדירתו של תומר,  מייד איתרו את מספר הטלפון של
השרות למען הילד במשרד הרווחה, התקשרו וקבעו להגיע על מנת
לעיין בתיקי האימוץ שלהם. במקביל התקשרו לקופת חולים מכבי
וקבעו למחרת היום תור לבדיקת DNA. הם נדברו בניהם שלא יספרו
לאיש דבר, עד שיתקבלו תוצאות הבדיקה שיכריעו באם הם אכן אחים
בדם.
כעבור ימים ספורים כשקבלו בדואר רשום את תוצאות בדיקת ה-DNA
ואלו קבעו ברמת סבירות גבוהה ביותר כי  אכן יש ביניהם קשר דם
מדרגה ראשונה, הם חשו שנחרץ גורלם וחרב עליהם עולמם.
על אף המצוקה הקשה מנשוא בה היו נתונים , לא נותרה בידם ברירה
אלא לנסות לאסוף את השברים, לעזור מעט כוח ולהודיע את הבשורה
המרה בראש ובראשונה להוריהם המאמצים. אלו מייד נדברו בניהם
להירתם ולסייע לשניים  בשעתם הקשה, והודיעו בשם תמר ותומר על
ביטול, לכל אותם גורמים שהיו מעורבים בסידורי החתונה.
השניים הזדרזו לקבוע תור להפלה  דחופה אצל ד"ר שפייזר שהיה
המום ונרגש עד דמעות כששמע מהם את הסיפור.
היה זה בבוקרו של יום שישי  כשנסעו לקליניקה הפרטית של  ד"ר
שפייזר באחד המושבים בעמק חפר.  
סמוך לאחד מעיקולי הדרך ארע האסון. תומר שנהג ברכב, מסיבה בלתי
ברורה  עבר לפתע פתאום לנתיב הנגדי, והרכב התנגש באקליפטוס  עב
גזע, התהפך ונפל לתעלה בצד הדרך.
המחזה שהתגלה לכוחות ההצלה שהוזעקו למקום התאונה, היה מחריד
ומעורר פלצות. גרוטאת פח הפוכה, מעוכה, דוממת, זרוקה בתעלה לצד
הכביש. המחלצים נאלצו לעמול בקדחתנות רבה, תוך שימוש בכלי
ניסור שונים על מנת לחלץ את גופות השניים.
חוקרי אגף התנועה במשטרה שבדקו ביסודיות את הסיבות לתאונה לא
הצליחו להגיע לכלל מסקנה  הגיונית  וחד משמעית באשר לנסיבות
שהביאו את הנהג לסטות ממסלולו ולעבור לנתיב הנגדי וזאת בהתחשב
בעובדה  שמדובר בכביש  שהיה באותה שעה כמעט ריק לחלוטין
ממכוניות, ובמקום ששדה הראייה בו מעולה.