בטיול השנתי, בלילה הראשון כשהלכתי בחזרה לחדר שלי מחדר האוכל
המקומי ראיתי חבורת ילדים מהכיתה שלי משחקת אמת או חובה. משחק
פשוט לכאורה, משחק ילדותי שלא ממש חשוב לאף אחד, כל זה נכון,
עד שמגיעים לשאלות האמיתיות. לאחר שהצטרפתי כל האנשים ששיחקו
תמיד בחרו חובה, ורוב המשימות היו דומות אחת לשנייה: "נשק את
אביגיל" או "נשקי את גלעד" או "נשק את הבת היפה מכולן" וכל
מיני משימות דומות. כשהגיע תורי החלטתי לשם שינוי לבחור אמת.
חשבתי לעצמי: מה אני כבר יכול להפסיד? אני לא משקר לעצמי בקשר
לעצמי וכך גם לאף אחד אחר ובגלל זה אין סיכוי שאבייש את עצמי,
כל מה שיכול להאמר כבר נאמר.

אבל אז לפתע חשבתי מה יקרה אם ישאלו אותי: "האם אתה אוהב משהי
מהכיתה?" ועל השאלה הזאת לא חשבתי כשעניתי אמת. כשחשבתי לעצמי
בראש על התשובה לשאלה הזאת פשוט לא הייתה לי תשובה. ישנן כל-כך
הרבה בנות בכיתה שלי שנורא נחמדות אליי ואני מחבב אותן, אבל
אני לא ממש אוהב אותן. אולי אני אוהב את כולן? אולי אני לא
אוהב אף אחת? מעולם לא חוויתי אהבה, איך אדע להבחין בה ברגע
שתבוא? או שאולי היא כבר באה ומעולם לא שמתי לב. כל השאלות
האלה התרוצצו במוחי ולאף אחת מהן לא הייתה לי תשובה במחשבותיי,
אז מה הייתי עושה לא היו שואלים אותי אותן? הייתי משתתק ומבייש
את עצמי, זה מה שהייתי עושה.

למזלי לפני שהספיקו לשאול אותי את השאלה קראו לחלק מין האנשים
ולכן המעגל התפזר והמשחק נפסק, המשימות פסקו וגם כן השאלות
המשחק, אבל השאלות במוחי המשיכו להתרוצץ להן בלי מנוח. וכך עוד
בזמן שהלכתי לישון המשכתי לחשוב על השאלות, אבל הגעתי למסקנה
שלא אמצא להן תשובה לא משנה עד כמה אחשוב כי עד היום לא חוויתי
אהבה או שאולי חוויתי אהבה אך היא חלפה מבלי שהרגשתי בה.