ושוב הם שרים ורוקדים ורצים אל הקירות עד החבטה. נופלים
וצוחקים.
משעשע משהו.
שאריות הגראס עדיין בקופסה, והג'וינט רץ מיד ליד. גם כמה
כדורים, שמשלחים לעולמות מקבילים, ובדרך כלל יותר טובים. אני
בצד, מביטה, חוקרת. נמצאת באוירה ומקיפה את המקום. רואה אותם
משתוללים, ומדמיינת אותי בניהם. כמו בכל הפעמים האחרות.
במחול מטורף של הזיה ותום. ישנו רצון אדיר כל כך לברוח
מהמציאות ולשמוח לכמה רגעים. ושניהם שרים ומתמסטלים.
ניסיון פתאטי להפגין את השיחרור. הייתי מאמינה להם גם אם הם לא
היו מתפראים.
באמת שהייתי.
יובל ניגש אלי, ומתחיל להגיד לי כמה אני חשובה לו עלי אדמות.
אני מביטה בעיניו האדומות. מפגש של שקוף ואדום.
סערה. אחרי שסיים לבכות ידעתי שזה על סף סיום.
הגיע הזמן ללכת כבר.
דני מנסה להיות עמוק, שוכב על ריצפת החנייה המטונפת ומניח את
הראש על התיק.
הוא מנסה לשכנע את יובל לנהל איתו שיחה פילוסופית. הוא משוכנע
שהפעם הכל יהיה עמוק יותר. נכון יותר. חודר יותר. גם אם אחר כך
הם לא יזכרו כלום.
חכם משהו.
נגעלתי מעצמי. מהם. מהצורך לקנות את האושר בכל מחיר.
קשה יותר להתמודד ולהבין.
עזבתי אותם.
אחרי כמה זמן. לא יודעת אם שבוע או יותר, הייתי עם קובי.
היה לו חומר מכמה אנשים. אחרי שעירבב בין העלים המקוססים, הכין
לו ג'וינט לתפארת.
הרבה עשן יצא.  הוא נתפס על פראנויה שלא מהעולם הזה.
עמד להתקשר לקצינת מבחן שלו, ולספר לה הכל. את כל העבר
המתוק-חמצמץ של ילדותו התמימה עם השמש. כל כך כאב בשביל הוריו,
שיתמודדו עם ההשפלה, שילדם מאושפז בבית חולים לחולי נפש. הוא
לא הצליח לחשוב
הוא מילמל שהוא יודע שזה הסם, ושהוא מרחף בהזיה בלתי נשלטת. לא
יכול לעצור את זה.
לא יכול.
מדי פעם, אני שולחת זימזומים לקובי. בזזים קצרים. חודרים. כל
כך נכונים.
מיסטי משהו.
אני מעבירה לו בטלפטיה מתי להתכופף, כדי שהרוח לא תעיף אותו.
אני מעבירה לו מסרים וכתבים עם הדמעות. דרכם הוא פוגש אותי מדי
כמה שבועות או חודשים או שנים. כשיש זמן.
הוא איש מחשבים עכשיו.
אני שולחת עצמי דרך המחשב ואומרת שאני עדיין כאן.
מחכה לו.
אורבת משהו.
הוא בורח הזוי נוטף זיעה. לא נכנע. קשה. גם עצוב לו, הוא לבד.
יצא ממעגל האשליות והמחולות. מתיימר להיות עצמאי. לא זקוק לי.
וברגעים הכי קשים, אני שם קוראת לו. שיבוא אלי. אל כולי, שאהיה
בתוכו. אוהבת את ההרגשה, כי זו אני.
הזיה משהו.