תאר לך שאתה קם בבוקר, ופתאום הכל ירוק. האנשים, הבתים,
הכבישים. הכל, אפילו השכנים.
ותאר לך שאתה מסתכל במראה, וגם אתה ירוק. גם הבגדים. והקירות
שלך ירוקים, והדלת שלך ירוקה, החלונות שלך ירוקים גם כן, הכל
פשוט ירוק.
ואתה יוצא החוצה ורואה שמש ירוקה, אור ירוק, אויר ירוק.
והאנשים שעוברים, נראים כולם אותו דבר, ובעצם גם כמוך, כי גם
אתה כולך ירוק.
ופתאום אתה רואה איש. אבל האיש הזה הוא לא סתם איש, יש בו משהו
מיוחד. אתה מרגיש את זה. ואתה מסתכל עליו, מנסה להבין מה.
ופתאום אתה מבין. האיש הזה, שנראה כל-כך שונה, הוא פשוט לא
ירוק. הוא בצבע רגיל. אתה מסתכל עליו, כאילו מחפש את הירוק שלא
שם. ואתה מתקרב ומתקרב אל האיש, לראות אם אולי אתה טועה, אולי
זאת סתם איזו אשליה אופטית. או משהו כזה.
וכמה שאתה מתקרב, האיש, כאילו כדי לעצבן, רק נראה יותר ויותר
רגיל.
ואתה רואה שלא רק אתה מסתכל עליו ככה, כולם נאספים מסביבו
ובוהים בו.
והאיש, כאילו שלא שם לב לכולם, קם והולך. הולך והולך, ואף אחד
לא עוצר אותו, מתרחק, עד שהוא נעלם.
וכמו לפי סימן, ברגע שהוא נעלם, כולם חוזרים ללכת. פשוט
ממשיכים להם בדרך למקום שאליו הלכו לפני שעצרו.
ורק אתה עוד חושב עליו, מנסה להבין מי, או מה היה האיש הזה.
וכמה שאתה חושב, האיש רק נראה פחות ופחות מציאותי.
ואחרי חמש דקות אתה כבר לא בטוח שבכלל היה שם פעם איש. אתה
מתחיל לחשוב שאולי דמיינת את כל העניין.
ואתה חוזר הביתה, נכנס לחדר השינה הירוק שלך, והולך לישון. אתה
לא עייף ולא כלום, סתם מבולבל. ואחרי כמה זמן, אתה אפילו לא
יודע כמה, אתה קם, ומוצא את עצמך באותו מקום, אבל במקום ירוק,
הכל פתאום צהוב. ואתה יוצא החוצה, לראות את העולם הצהוב. האמת
שאחרי הקטע עם הירוק אתה מרגיש שאתה כבר די רגיל לזה, אבל בכל
זאת אתה מרגיש שאתה פשוט חייב לראות את הכל בצהוב. אולי כי זה
עדיין משהו די מיוחד.
ואתה רואה שהאיש הרגיל, הרגיל כל-כך שזה מכעיס, הוא שוב שם.
וכמו קודם, כולם עוצרים כדי להסתכל עליו. הוא נראה כל-כך לא
מכאן, לא שייך.
והאיש שוב קם ומתחיל ללכת לאותו כיוון, והולך עד שהוא פשוט
נעלם שוב.
ועוד פעם אחרי כמה זמן אתה מתחיל לחשוב שהוא לא קיים. ואולי
אתה מדמיין אותו בכלל, כי בעצם כל העניין הזה באמת לא הגיוני.
ואתה שוב קם, ושוב הולך הביתה. אתה לא יודע למה, אתה פשוט
מרגיש שלשם אתה צריך ללכת. ואתה נכנס לחדר השינה שלך, שהפך
לצהוב עכשיו, ונכנס למיטה.
ושוב, אתה לא עייף, אתה פשוט מרגיש שאתה חייב ללכת לישון.
כאילו משהו מכריח אותך לעשות את זה.
ושניה אחת לפני שאתה נרדם, אתה מבין שאתה בעצם בשומר-מסך, כזה
שמחליף כל הזמן צבעים. והאיש הרגיל הוא סתם ציור כזה שעובר שם
מדי פעם, שלא יהיה משעמם מדי.
ואתה פשוט הולך לישון, מחכה שהצבע הכתום יגיע ואתה תתעורר.
תאר לך.